עור התוף של קרדיף – דני סנדרסון

לפני שנים קראתי את "נחירה פומבית" של דני סנדרסון. במהלך הקריאה נתקפתי פרצי צחוק ורצתי להקריא קטעים למשפחתי ולחברים. כשנטלתי לידי את ספרו החדש של דני סנדרסון "עור התוף של קרדיף" ציפיתי לחוויה דומה. התאכזכתי. מרבית הסיפורים שנונים וקולחים אך אין בהם הרבה מעבר לכך. קראתי את שלישו האחרון של הספר ברצף קריאה מהיר, לא משום שהוא מרתק אלא כדי לסמן לעצמי שסיימתי אותו ולעבור לספר הבא. מרבית הסיפורים בספר מתייחסים לתקופת השירות בלהקת הנח"ל ולימי כוורת (שממנה נטלתי את שם פורום המוסיקה – צפוף באוזן). מידי פעם במהלך הקריאה נוצר בי הרושם שמדובר בסיפורים שנזנחו במגירה משום שהמחבר לא מצא אותם ראויים לספר שכתב באותה תקופה. אכזבה.

דפנה פורת ענתה ב  06 2007  כותרת הודעה: עור התוף של קרדיף – נקודת אור

אני מסכימה עם יוסי – הספר מאכזב למדי (בייחוד אם מצפים לגדולות ונצורות)
כשקראתי את הספר יכולתי ממש לדמיין את סנדרסון עומד עמידה שפופה אוחז בגיטרה שלו ומספר מערכון בהופעה.
אבל ספר הוא לא הופעה וסיפור הוא לא מערכון – והאוטו לא ממש סוחב…

ולמרות זאת – פה ושם הסיפורים העלו חיוך על פני – במיוחד הסיפור "ניחוחות בוואריה". הסיפור הוא אודות הדוד פריץ היקה המיזנטרופ. ממנו אני רוצה לצטט:

"כששכב על ערש דווי בבית חולים הכרמל, מחובר לסבך של אינפוזיות באתי לבקר אותו. ניהלנו שיחה מינימלית, כי היה לו קשה לדבר……
…"פריץ, לא תאמין" אמרתי לו, "בזמן ששכבת בבית החולים היה צונאמי ומאתיים ארבעים ושניים אלף איש מתו."
לפתע קם לתחיה, הטה את ראשו אלי, הביט בי במבט צלול, כמו בימיו הטובים, ושאל במבטא הכי יקי שיש. "מי ספר?"

יוסי רן:

בסקירת הספר "עור התוף של קרדיף" ששודרה ברשת א' (יש דבר כזה), טוענת טלי כוכבי שהיא חושבת שזה אולי הטקסט האמיץ ביותר שסנדרסון פירסם אי פעם. בספר זה לדבריה "יש הרבה פחות פוזה. סנדרסון מרשה לעצמו להציג את עצמו בלי התחכמויות, בלי לרדוף אחרי הפאנץ', בלי פירואטים מרהיבים. לפעמים זה קצת מאכזב, לפעמים זה נחמד, לפעמים זה מעורר הערכה וכבוד למי שמעז להציג את עצמו כמו שכתב מזמן, בספר ובשיר – אני אדם פשוט, סוניה."
בעקבות תגובה זו ותגובתה של דפנה חזרתי למדף הספרים שלי לברר אם הסנדרסונים הישנים עדיין מצחיקים אותי. גיליתי את "תאמינו לי" של דני סנדרסון. הספר מצחיק. הספר בנוי מקטעים ממש קצרים. דליתי מספר קטעים אקראיים, קראתי וצחקתי. נרגעתי, זה לא אני שהשתניתי, כנראה דני סנדרסון החליט שמותר גם לו להיות סופר רציני, הוא מעז להיות פחות מצחיק עד כדי שליפת סיפורים חסרי פאנץ' מהגינזך הפרטי של חייו. אין לי כוונה לחזור ולקרוא ב"עור התוף של קרדיף" רק כדי לבחון טענה זו. מאידך, שמתי את "תאמינו לי" בתיקי – נראה לי שזה יופי של ספר לסתום בו דקות מתות ללא התחייבות להמשכיות.
ושתי תהיות לסיום –
איך אומרים בעברית פאנץ?
למי בכלל יש דקות מתות?

 טלי כוכבי ענתה ב 16 09 2007  כותרת הודעה: סקירתי המלאה

שלום לכולכם,

אני טלי, חברה טובה של ליבי (בתו של יוסי), והוזמנתי להצטרף אליכם.
אני רואה שיוסי עשה "אאוטינג" לאחד מעיסוקי במסגרת רשת רדיו נידחת, ואם כבר צוטטתי, להלן סקירתי המלאה על הספר-

"עור התוף של קרדיף" מאת דני סנדרסון, יצא בהוצאת זמורה ביתן

דני סנדרסון הוא יוצר ענק בתרבות הישראלית- כותב, מלחין, זמר, מוסיקאי מחונן ולפעמים גם סופר.
את ספרו הראשון, "נחירה פומבית", קראתי כנערה והתלהבתי מההומור הפרוע, הנועז והאבסורדי שעולה גם ברבים משיריו. שמו של הספר הנוכחי- "עור התוף של קרדיף", הטעה אותי לחשוב שמדובר בעוד ספר נונסנס משוגע, והייתי צריכה לקרוא כמה סיפורים כדי להבין שהפעם הגעתי למקום אחר. בהתחלה התאכזבתי, ואפילו חשבתי להגדיר את הספר במילותיו של סנדרסון עצמו- "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", כשהכוונה היא לנחמד ולא יותר.
אבל חוויית הקריאה האישית שלי השתנתה לחלוטין בהמשך, ואחרי שגמרתי אותו בלילה אחד, אני חושבת שזה אולי הטקסט האמיץ ביותר שסנדרסון פירסם אי פעם.
בסיפורים קצרים בגוף ראשון מוצגות כאן פיסות קטנות מחייו- קצת "כוורת", קצת להקת הנח"ל, קצת ילדות על הכרמל, קצת שגרת נישואים וגידול ילדים, קצת פוליטיקה, קצת חברות, קצת פחדים, קצת אהבה. כל סיפור עושה זום-אין לרגע מחייו של סנדרסון, וכולם ביחד יוצרים אוטוביוגראפיה מצחיקה-עצובה וכנה מאוד. לפעמים יש פואנטה מצחיקה, לפעמים תובנות ומסקנות על החיים, ולפעמים הסיפור נגמר סתם כי הוא נגמר, כמו בחיים. זריקת וולטרן שקיבל אחרי שהחליק בכביש לקראת הופעה, אינסטלטור שהגיע בלי שהוזמן, שיחה עם מלצרית במסעדה, ריב מוסיקלי עם אלון אולארצ'יק, הברחה מקרית של חשיש למקסיקו, נדודי שינה, חותן גרמני, יום הולדת אינטימי.
הסיפורים לא מסודרים בסדר כרונולוגי, מה שיוצר תחושה של הצצה לתוך תודעתו של סנדרסון. חדר אחר במוחו מואר בזרקור, ואחריו הזרקור עובר למקום אחר, לזמן אחר, להקשר אחר.
הכל כתוב בשפה הסנדרסונית הידועה, ואפשר לדמיין אותו מספר את הסיפורים בקולו המוכר ובאינטונציה הייחודית שלו. יש תיאורים מצחיקים, יש משחקי מילים, כל ביטוי עברי מוכר עובר דרך הפילטר הסנדרסוני ויוצא קצת אחר מהצד השני, יש אנדרדוגיות מוכרת בסגנון וודי אלן ולצידה הכרה בערכו העצמי כאדם, וכמוסיקאי מקצועי שתרם משהו לתרבות הישראלית, אבל יש הרבה פחות פוזה. סנדרסון מרשה לעצמו להציג את עצמו בלי התחכמויות, בלי לרדוף אחרי הפאנץ', בלי פירואטים מרהיבים. לפעמים זה קצת מאכזב, לפעמים זה נחמד, לפעמים זה מעורר הערכה וכבוד למי שמעז להציג את עצמו כמו שכתב מזמן, בספר ובשיר- "אני אדם פשוט, סוניה".
בסוף הקריאה אפשר רק למחוא לו כפיים מעומק הלב, ולאחל לו ולנו עוד הרבה רגעים קטנים כאלה.

כפי שאפשר לראות, לכאורה יש בינינו חילוקי דיעות (לגמרי בסדר ומעשיר את החיים), אבל כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי ואת הדיונצ'יק שהתפתח פה בנושא, אני חושבת שאין כאן מחלוקת מהותית על טיבו של הספר, אלא עניין של ציפיות לסוג מסויים של "סחורה" סנדרסונית.
תיאורטית, היה מעניין לערוך תרגיל ולבחון את השפעתו של הספר על אנשים שלא יודעים שזה "ספר של דני סנדרסון", אבל כיוון שהספר כולו גדוש במאפיינים ביוגרפיים וסגנוניים שלו, האפשרות לבצע תרגיל כזה תישאר בתיאוריה בלבד…

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: