אלמנטרי ווטסון ידידי

יהודה:

כאשר ראיתי על מדף הספרים של אישתי(אשר אז עוד לא היתה אישתי) את הספרים Shrelock Holmes: The complete Novels and Stories Volume I/II הגבתי במעין רפלקס מותנה: "אני לא אוהב את שרלוק הולמס".
אישתי לעתיד הסתכלה עלי במבט מזועזע ושאלה כיצד ולמה הדבר.גמגתי קלות כי מעולם לא קראתי את עלילותיו של שרלוק הולמס. בכלימתי הודיתי כי כל ידיעותיי על הבלש המפורסם ביותר בהיסטוריה נובע מסרט אחד אשר הוקרן בשחור לבן בימי הערוץ הבודד.
"אני לא אוהב אותו כי הוא רמאי" עניתי לה לאחר היסוס מה.
"רמאי?" היא הקשתה.
בנקודה זו ממש קבעתי לעצמי קן המפריד בין ספרות הבלש אשר אני אוהב לספרות הבלש אשר אינני אוהב, "סיפוריו אינם מאפשרים לקורא לפתור את המקרה בעצמו על ידי שימת לב לפרטים" עניתי לה.
מספר שנים מאוחר יותר בשעת לילה מאוחרת (כן, 23:00 היא שעת לילה מאוחרת עבור אדם בגילי המופלג) הנחתי ספר אחד מידי ואצתי למצוא את הספר הבא. שני הכרכים הנ"ל ישבו מולי וקראו לי להאיר את בורותי. לקחתי את הכרך הראשון ובמספר שבועות גמעתי את "A Study in Scarlet", "The Sign of Four", ועוד מספר סיפורים קצרים יותר.
גיליתי כי תחושת הבטן הראשונית שלי אכן הוכיחה את עצמה וסיפורי שרלוק הולמס נכתבים כסיפורי "הו הבלש הגדול והחכם אנא האר את עיניי עבדיך הנירצים אשר נמצאים בחשכת איוולתם כי אינם יכולים להבין את אשר אתה קולט במבט נץ חד אחד".
עלילות הסיפורים הינם חביבים למדי אך אין אינני חושב כי Sir Arthur Conan Doyle היה מתקבל כתסריטאי של אחד מסדרות המתח אשר מוקרנות בערוץ הבודד אשר הקרין את אותו סרט עלום.
שיטחיות הדמויות אינה חביבה בהתחלה מכיוון שקל מאוד לאהוב את הבלש יודע הכל המכור לממתקי מוח אינטלקטואלים או אבקתיים אך לאחר זמן מה נמאסה עלי התנהלותו הצפויה. הנה עוד פעם מצליח שרלוק להדהים ולמצוא את מוצאו של אדם פשוט על פי דרך לעיסת המסטיק בפיו.
צר לי עד מאוד כי לא קראתי את הספרים והסיפורים המגוללים את עלילותיו של שרלוק הולמס כאשר בגילי הופיעה הסיפרה 1 כספרת העשרות. בטוח אני כי הייתי נהנה יותר מכך. כנראה כי אז הבררנות הטבעית שלי היתה פחותה ובטוח כי גודש סדרות הבלש אשר מציפות את מוחי היה נמוך עשרות מונים.

מוזר אך צפוי כי המשפט אשר מפרסם בלש זה אינו מופיע בספרים המתארים אותו אלא רק בסרטים מאוחרים יותר.

יוסי רן: תסכיתים – שרלוק הולמס בעיבוד דוד גרוסמן

תַּסְכִּית, למי שלא שמע מעולם, מוגדר בבבילון כ "יצירה דרמטית המשודרת ברדיו" ובויקיפדיה כ "תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים."

בילדותי בארץ ישראל נטולת הטלוויזיה,התַּסְכִּיתים היו מדורת השבט המשפחתית. מידי ערב התכנסה המשפחה סביב מקלט הרדיו הענק והאזינה לתסכית היומי. בסדרת התסכיתים הפופולארית של ילדותי, גילם בצלאל לוי בקולו העמוק את תפקיד הבלש "פול טמפל". החוויה נמצאת אי שם בין ספר למחזה. שומעים את הקולות ומדמיינים את המראות. זכור לי שדמיינתי את פול טמפל כגיבור האולטימטיבי – חתיך גבוה ושרירי. מאוד התאכזבתי כשראיתי שמבנה גופו של בצלאל לוי מזכיר את שלי ופניו מעוטרים בשפם רס"רים ענק.

לאחרונה, בעקבות הצטרפות ליבי וטלי, אנחנו נתקלים מידי פעם בסיפורי רשת א'. קפצתי לביקור באתר הרשת וגיליתי לתדהמתי ש "שרלוק הולמס חוזר". דוד גרוסמן תרגם ועיבד את סיפוריו של ארתור קונן דויל לתסכיתים. בין המשתתפים מצוין שמו של בצלאל לוי ואני כבר נרגש לקראת החוויה (דבר שמבטיח בדרך כלל אכזבה).
התסכיתים –
– הקבצן בעל פני הצלקת
– אגודת אדומי הראש
– הבית בצל הברושים
– הפרצוף הצהוב
ישודרו בחג סוכות, יום ה' 27.9 מ-16.05 עד 18:00 ובליל שמחת תורה יום ד' 3.10 משעה 21.05 עד 23 וכמנהג קול ישראל יהיו לאחר מכן אין ספור שידורים חוזרים.

ביימה דליה סיגן
עיטור מוסיקלי – דני אלדר.
משתתפים בתסכיתים – יעקב בוך, עזרא הס, בצלאל לוי, ורד שביט-גנור, אליהוא בן און, מאיר שטיין, יגאל סרי-לוי, חנה יכין, דני אלדר ושרית הס.

מה קורה כאן ?!? – לאן נעלם "פעלולים – ניסים קימחי". בימים ההם, אחד המובילים בקרדיטים היה איש הפעלולים. כל כניסה ויציאה מדלת לוותה בחריקת צירים מרשימה, הים המה מקריאות שחפים ועל כולם ניצח אביר הפעלולים ניסים קימחי. אין ברירה נאלץ לחכות לשידור כדי לדעת מי אחראי על הפעלולים.

טלי כוכבי: נשמע מעניין

אני תוהה אם מדובר בתסכיתים חדשים או (מה שנשמע לי יותר סביר, אבל מה אני יודעת) שמישהו שם איבק תסכיתים ישנים מהתקופה בה דוד גרוסמן עבד ברדיו.

בכל מקרה, לגבי תהייתך על האפקטים, אמא שלי ביקרה במחסניה האפלים של רשת א' וראתה שם סרט עם הכתובת "גרוסמן נביחות". כיוון ש"כלבם של בני בסקרוויל" לא מופיע ברשימה שציינת, כנראה לא נזכה לשמוע מפניני סרט ההקלטה ההוא…

טלי כוכבי : שכחתי לציין

הסרט ההוא נצפה במחסנים ההם לפני קרוב לעשרים שנה, לא עניין אקטואלי, והנביחות הוקלטו כנראה הרבה לפני שגרוסמן הפך שאחד מבכירי סופרינו, אולי אפילו לפני שהפך לאחד מ"סופרינו" בכלל…

יוסי רן: נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם

שמעתי את "הפרצוף הצהוב". הקולות העירו את זכרוני. קצת מוזר, זה לא נשמע כמו הצגה אלא כמו קריינות חגיגית משהו. השחקנים בעלי קול רדיופוני מובהק ספק משחקים ספק מקריאים את התסכית עם דיקציה מושלמת ובקצב שאיננו מאפשר לפספס אף מילה. הסיפור אכן מצלצל ילדותי מעט. התחלתי להרהר ביני לבין עצמי תוך האזנה אם היינו אז כל-כך נאיביים או שמא אני הייתי עדיין ילד ואילו המבוגרים התייחסו אל התסכיתים באופן שונה. ככל שהתמשך התסכית נמשכתי לתוכו ובשלב מסויים אף השתקתי את גיל שניסה לדבר אלי בטענה שהוא מפריע לי. לאחר שהסתיים התסכית סיפרה לי אישתי שהאזנתי אליו מרותק ומנותק לחלוטין מהסביבה. כנראה זה עדיין עובד עלי. יש בתסכית הדריופוני משהו שאין בהצגה – הוא תוחם את הזמן כמו הצגה ובכך הוא שונה מספר שאותו ניתן להניח ולשוב לאותה נקודה, ומאידך הוא איננו מספק את הפרטים החזותיים ומותיר מקום לדימיון.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: