אני לא דרייפוס

אני לא דרייפוס היא חדירה דרמטית אל תוך נפשו הצבעונית והמסקרנת של קצין המטה של הצבא הצרפתי, האנטישמי פרדיננד אסתרהאזי שחולל את הפרשה המפורסמת.
בווידוי נסער ומלא הומור חושפת ההצגה את נפשו השסועה והמסוכנת של שונא היהודים לדורותיו – כפי שלא הוצגה מעולם.
בהעלאת מחזה זה, נפתח דיון מרתק על תופעת האנטישמיות מנקודת מבט היסטורית ועד לימינו אנו.

אלכס אנסקי במונודרמה מקורית מאת יהושע סובול, בבימויה של איה קפלן

תיאטרון הסטודיו – חמישי 10 בינואר 2008, בשעה 21:00, 60 ש"ח
בית הכט (רוטשילד) שד' הנשיא 142 חיפה
טל. לפרטים: 04-8100104, 052-2848231

יוסי רן:: 13 01 2008 02:10    כותרת הודעה: אסתרהזי הוא אירופה (הרצל)

"יום שני פיש אנד צ'יפס, יום שלישי פיש אנד צ'יפס, יום רביעי פיש אנד צ'יפס, יום חמישי פיש אנד צ'יפס, יום שישי פיש אנד צ'יפס, יום שבת פיש אנד צ'יפס, וביום ראשון – צ'יפס אנד פיש."

בסלידה שמתגברת ממשפט למשפט, דרך תיעוב, בחילה ומלחמה פנימית כנגד האין ברירה מוביל אלכס אנסקי את הצופים לראות את האדם שמאחורי החלאה. ההצגה איננה מנסה לגרום לקהל לחוש אמפתיה כלפי פרדיננד אסתרהזי ובכל זאת מציגה אותו כאדם. אדם שנסיבות חייו הביאו אותו למצב שבו הוא משכנע את מצפונו שבגידתו במולדתו איננה בגידה אלא דווקא סוג של פטריוטיזם.

ההצגה מתרחשת בהייד פארק הלונדוני. פרדיננד אסתרהזי הגולה בלונדון פונה אל הקהל המזדמן (אנחנו) ושוטח את משנתו בדבר היהודים שמסתירים את זהותם ועושקים את העולם "… לאן שאתה פונה היום אתה נתקל רק ביהודים. בבנקים – יהודים. בעסקים – יהודים. בפוליטיקה – יהודים. באוניברסיטאות, במדע, ברפואה – יהודים. בעיתונות, בתקשורת, בספרות – יהודים. באמנויות – יהודים. באופרה – יהודים. בתיאטרון – על הבימה, באולם – יהודים, רק יהודים. וגם יהודיות, כמובן. במקום שאתה מוצא יהודים, אתה מוצא גם יהודיות, ולהפך. בקיצור – כולכם יהודים. אני יודע. די להביט בכם כדי לראות שאתם יהודים. כולכם. גבירתי? איך אני יודע? לפי הבעות הפנים שלכם. הניסיון הנואש הזה להסתיר את האמת. …"

הפניה האישית אלינו – הקהל – מאלצת אותנו להסחף במהירות למעורבות רגשית שהרי אנחנו באמת יהודים, מה שאיננו בהכרח נכון לגבי קהל מקרי בהייד פארק הלונדוני. מכאן ממשיך סיפורו האישי של אסתרהאזי להתגלגל בגוף ראשון כאשר אלכס אנסקי מפגין משחק 'גדול' – מנופח, נמלץ ומוחצן כאשר הוא פונה אל הקהל בהייד פארק בהאשמות, ומתקפל אל תוך משחק 'קטן' – מינורי ומתגונן כאשר הוא נותר לבדו ומתוודה בפני עצמו על מצבו העגום כגולה מארצו. מפעם לפעם מחליף השחקן את דמותו למשפטים בודדים, הופך להיות הדמות אליה מתייחס אסתרהאזי וחוזר מייד לדמותו המקורית.

ההצגה מוקפדת מאוד ורצה קדימה בקצב שאיננו מניח לקהל הזדמנות לשקוע ולנוח. הסיפור שמתנדנד בין העגום, הכואב והמבחיל מוגש בהומור ציני דקיק שמדגיש את הקונפליקטים בין אסתרהזי לבין עצמו וגורם לי ולכל הקהל, לצחוק בחוסר נוחות. המחזה מקפיד על טלטול העלילה הלוך ושוב בין סיפורו של הנבל שבגד במולדתו לבין סיפורו של הפטריוט האומלל שגורש ממולדתו. קצב המעברים איננו מניח לקהל לגבש דעה ולעבור לעמדה שיפוטית. רק לאחר ההצגה מתחילים להתעורר הקונפליקטים הפנימיים של הקהל.

אם אינכם מכירים או זוכרים את סיפורם של דרייפוס ואסתרהזי, תמיד אפשר להעזר בויקיפדיה. במקרה זה, להבדיל מהצגות אחרות עליהן דיברנו, חשוב שכולנו נדע את סיפור הרקע ההיסטורי. בסופו של דבר, משפט דרייפוס זרע את הזרעים הראשונים להקמת המדינה. ואם כבר הלכתם לרענן את זיכרונכם אל תוותרו על קריאת עיקרי ה "אני מאשים" של אמיל זולא.

אני ראיתי את ההצגה בתיאטרון הסטודיו בחיפה וכנהוג התקיים לאחר ההצגה דיון עם היוצרים. כחמש דקות לאחר סיום ההצגה חזר השחקן לבמה, הפעם בדמות אלכס אנסקי, לדבר עם הקהל על ההצגה. ניכר היה שההצגה עדיין לא "שקעה" במוחות הקהל שעסק עדיין בעיבוד החוויה לאחור. אלכס אנסקי, המנוסה במצבים מעין אלה, לא המתין לזרימת שאלות הקהל אלא פתח את הדיון בינו לבין עצמו וגרר את הקהל לשאול את השאלות בקצב שלהם.

בדיון עלתה התהייה, למה לספר את סיפורו של אסתרהזי ולא את זה של אלפרד דרייפוס. לדברי אלכס אנסקי, סיפורו של הקורבן איננו מעניין שכן הוא הצד הפסיבי. סיפורו של המרגל הבוגדני והסחטן לעומת זאת מסתורי, מלא מזימות, תככים, הוללות ושערוריות משפחתיות שבהן מעורבים שועי-עולם.

גלגלתי לפִתחו של אלכס אנסקי שאלה שנגזרת משאלתו של יאיר בפורום ספרים רבותי ספרים בדבר זכותה של האומנות להמציא סיפורים היסטוריים שנוגעים בבסיס עליו מושתתת הקמת המדינה, וזאת בתקופה בה רוחשים סיפורי הכחשת השואה מכל עבר. השחקן אימת את הנחתי שיש במחזה חלקים שהם פרי דמיונו של המחזאי – כלומר אינם אמת ההיסטורית. עם זאת, זו טיבה של האומנות. אנסקי הזכיר כדוגמא את המחזה יוליוס קיסר שגם הוא, כמו מרבית המחזאות ההיסטורית איננו נאמן לעובדות. תפיסתו היא, בדומה לתפיסתי, שלאומנות חיים משלה והיא איננה מקור מידע היסטורי (זוהי כמובן רוח הדברים ולא ציטוט). לקראת סיום הדיון פנתה אלי שחקנית צעירה בוגרת ניסן נתיב שישבה בקהל וביקשה להאיר את עיני בציטוט מדברי אחד ממוריה שטען שהתיאטרון הוא אומנות השקר (או משהו בדומה לזה – אנסה לברר ולעדכן).

קריאה נוספת:
ספרות זולא – http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/613/422.html
אני מאשים – http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/629/797.html
אני לא דרייפוס (רצף ראשון) – http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/876352.html?more=1
אני לא דרייפוס / אלכס אנסקי – ראיון – http://www.e-mago.co.il/Editor/calt-1855.htm

חלקו הראשון של מונולוג הסיום הוא מבחינתי יצירה עצמאית של סובול שיכולה להתאים כמעט לכל סיטואציה. קראו וראו שהיא מתאימה גם לכם:

"אנשים לא שונאים את מי שרחוק ושונה מהם, בהכרח. אדרבא גיליתי שאנשים שונאים ומתעבים את אלה שדומים להם וקרובים ומתעבים את מי שקרוב אליהם ושונים מהם אך מעט. סופרים אינם שונאים סנדלרים. הם שונאים סופרים אחרים. זונות לא שונאות נזירות הן שונאות זונות אחרות, צעירות יותר ומצליחות יותר. הומוסקסואלים לא שונאים גברים חובבי נשים. הם לא סובלים טרנסווסטיטים."

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: