יוסי יזרעאלי – המלך ליר

מילים אין בהן די לתאר את החוויה. יוסי יזרעאלי לקח את האולם כולו ונסק עם ההצגה המלך ליר לגבהים שמהם ניתן לחוות את סופת הרעמים מטלטלת את עצמותינו. כפי שאתם כבר יודעים אינני נוטה לקמץ בביקור בהצגות. ראיתי הרבה הצגות מהתיאטרון הרפרטוארי עד לשולי השוליים וקשה לי להזכר בעוד הצגה שאינני יכול למצוא בה פגם קל שבקלים. אני מרגיש צורך להתנצל על המילים המנופחות שנפלטו לי מהמקלדת אולי בהשראת המחזה. בעצם, שפת המחזה איננה מנופחת. אברהם עוז איננו מסוגל להניח לעצמו לסטות ולו במעט מדרך התרגום. המשקל מדוייק ורוח הדברים נכונה, השפה מובנת, איננה מתיפיפת ואיננה מתחנפת לקהל – תרגום מדוייק מכל היבטיו וקולע לרוח המקור (אותו לא קראתי מעודי).

כל השחקנים עושים עבודה מעולה.וכשאני אומר כל השחקנים אני כולל בהם את אחרוני האבירים והמשרתים שנוכחותם על הבמה מורגשת, חיונית ואיננה בולטת מעבר לנדרש. גם כאשר ההתרחשות ממוקדת בקצה הבמה, כל שאר השחקנים הפזורים במקומותיהם נוטלים חלק משמעותי בחוויה מבלי לאמר דבר או לבצע איזושהי פעולה מובחנת. הדמויות המרכזיות שמשוחקות בעוצמת הבעה אדירה על ידי יצחק חיזקיה וגד קינר בתפקיד המלך הקשיש (80) וגלוסטר המקושר לאותו דור על אף היותו צעיר מליר בהרבה. שניהם מתגלגלים מעמדת הכוח שלהם בתחילת המחזה לשיא השפל אליו דירדרו אותם צאצאיהם, איתם הם רצו להיטיב בדרכם. בכל שאר הרבדים מספקים כל השחקנים את הסחורה ובכל זאת הייתי רוצה להדגיש שניים שהגדילו לעשות.

צחי גליק בתפקיד אדגר, הבן הנמלט של גלוסטר, שמתחזה לשוטה, מטורף, פילוסוף ומשרת שיעשה הכל על מנת להאיר את תמונת המציאות באור הנכון לעיניהם הכבויות של הקשישים התועים וילווה את אביו – רודפו עד סוף העולם. נתלי פינשטיין בדמות השוטה, שהוא גדול החכמים בהצגה. היחיד שיכול לבטא בשירים ובהתחכמויות את האמת שהאחרים אינם מסוגלים לראות ולהבין ובודאי שאינם מעזים לבטא. שחקן ושחקנית צעירים שהכניסו לתפקיד שבצעו הרבה כח, משמעות רגש וכישרון – שננו את השמות יש להם כל שנידרש כדי להגיע רחוק.

מבחינת יוסי יזרעאלי, גבולות הבמה אינם קיימים ואפילו גבולות האולם הם בחזקת המלצה. המחזה מתחיל כאשר הקהל איננו מופרד מהבמה באמצעות תאורה, וכאשר מתחילה התאורה לצייר גבולות, השחקנים מוצבים במקומות הראויים להם על פי תפיסת הבמאי, על הבמה, ליד הקהל, על הפסנתר או בכוך נסתר. ותמיד השחקנים משחקים מהמקום בו הם משרתים את המחזה בצורה הנכונה. עיני הקהל נודדות בעקבות העלילה ללא שימוש בעזרים חיצוניים, העלילה מובילה את המבט למקום הנכון ותמיד מורגשת נוכחותם האילמת אך קשובה של אלה שמחוץ לטווח הראיה. כמו שאמרתי – כולם שחקנים מעולים. כולם מופעלים ביד אמונה של אחד מהמוכשרים בבמאי דורנו שמנהיג את ההצגה עם הרבה מעוף ודימיון ואיננו מוכן להתפשר על מקצועיות ודיוק.

התפאורה והתילבושות מספקים להצגה את המעטפת הנכונה ומשרתים את המחזה באופן מושלם. סשה לישנסקי עיצב במה שמתאימה לתפיסת הבמאי. לבמה אין גבולות מוגדרים והיא מתאימה לשימוש באופנים שונים ללא ביצוע שינויים. התאורה, מאידך, איננה מפסיקה להשתנות. זו הנקודה היחידה בה הייתי נוטה לאמר שההצגה לוקה בהגזמה קלה. קורה לפעמים ששינויי התאורה דומיננטיים מידי וגוזלים מתשומת הלב מעבר לרצוי. התלבושות מקוריות ומוספות אמירה משלהן על המתרחש. המלך ליר וגלוסטר מתחילים את דרכם כאנשים נכבדים ולבושים בהתאם, אך במתחילת המחזה המלך שמכריז על פרישתו מהמלוכה עוטה לצוארו צעיף סריג כתום שאיננו נתפס בדיוק כלבוש מלכים. לאורך המחזה מידרדרים שני הנכבדים אל שפל המדרגה ובגדיהם מעידים על כך. גם המתחזים – קנט ואדגר הופכים את חזותם מקצה לקצה באמצעות לבוש רב הבעה.

את הגדולה שבחוויות שחוויתי בהצגה השארתי לסוף. אינני יודע כיצד לכנות את מה שעשתה המלחינה אדי זיסמן. תוכניית ההצגה קוראת לזה מוסיקה אך לטעמי יש במעשיה הרבה מעבר לעיטור מוסיקאלי. אדי זיסמן מפיקה צלילים יוצרי אוירה שמובילים את המחזה לנקודות העוצמה והשפל, התקוה והאימה והכל מאמצעות פסנתר אחד. פסנתר שמשמש בהרבה מאוד תפקידים. קלידי הפסנתר משמשים להפקת חלק מהצלילים כמקובל, אך מרבית הצלילים נובעים מהקשות על גוף הפסנתר, פריטה על מיתריו, הקשה על המיתרים במקל, הברשת המיתרים באמצעות כלים וידיים ואינני יודע מה עוד. הצלילים בונים את האוירה ויוצרים את האשליה הרצויה. התרגשתי עד כדי צמרמורת מסצנת הסערה. בתמונה זו הרוח משנה את עוצמתה לסירוגין והרעמים רועמים עד כי ממש מרגישים את הרוח מכה בפנים והכל מופק מפסנתר אחד נתון בידיה האמונות של אומנית צלילים מדהימה בשם אדי זיסמן. אִם המוזיקה היא שפת המוזות, אדי זיסמן לימדה בהצגה זו את המוזות שפה נוספת.

הייתי ממליץ בפניכם בחום רב ללכת להצגה, אך מספר ההופעות מוגבל והכרטיסים אזלו. ועוד פרט קטן שאולי איננו תורם להצגה אך יש לו חשיבות משל עצמו – כל המשתתפים בהפקה מהמלך ועד הסדרנים באולם עובדים בהתנדבות. למה זה חשוב? – מהיכרותי הדלה עם אומנים אני יודע שאומן שאיננו מקבל תמורה כספית עבור עבודתו קנאי הרבה יותר להערכה שלה תזכה עבודתו שהרי כל שיקבל בסופו של דבר הן מחיאות הכפיים והביקורות. אומנים אלה יצאו מעורם לתת את מיטב יכולתם ואף יותר כדי להבטיח את מחיאות הכפיים.

ומעבר לסוף – גילוי נאות. להתרגשותי האישית מסצנת הסערה תרמה חווית ילדות פרטית שלי שאיננה שייכת למחזה הנוכחי. כשהייתי בן שמונה, הלכתי עם הורי להצגה ריצארד השלישי בתיאטרון אוהל בתל אביב. ישבנו במעלה היציע הקר עטופים במעילים וצפינו בהצגה. אני הייתי מוקסם מהמתרחש ומנותק לחלוטין מכל מה שקורה מחוץ לבמה. בתמונה האחרונה הבמה הוצפה בעשן ולקול הלמות תופי המלחמה הרועמים עלה לבמה יוסף מילוא בתפקיד ריצארד השלישי הצולע והמובס וקרא "הבו לי סוס". כשיצאתי מההצגה, עדיין המום מסערת תמונת הסיום דיברת עם הורי על עשן המלחמה והלמות התופים. הורי לא הבינו על איזה תופים אני מדבר. בסופו של דבר הסתבר לי שבמהלך תמונת הסיום ירד ברד והיכה על גג הפח של תיאטרון אוהל. אני, שהייתי שקוע עמוק בחווית ההצגה, הכנסתי את הצלילים אל המחזה והפכתי אותם לתופי הקרב. תמונת הסערה בהצגה הנוכחית וצלילי הסערה שנבעו מהפסנתר של אדי זיסמן החזירו אותי לרגע קט אל אותה סערה של ילדותי. 

קישור לביקורת מאת צבי גורן בהבמה

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: