"משהו חדש מתחיל" – המופע של דני רובס

ליבי רן:

כל שיר חושף איזה סוד
במזל, נפלו לחיקי שני כרטיסי הזמנה בחיני-חינם להופעת הבכורה של דני רובס בסיבוב ההופעות החדש "משהו חדש מתחיל". דני רובס תמיד ריגש אותי. יש בשירים שלו פתיחות, והוא מוכן להיחשף גם במחיר של פגיעה. הוא גם איש מצחיק (מי ששמע את דמותו, ג'ימי אוחנה מתוכנית הרדיו הגל"צית המיתולוגית "מה יש", בוודאי זוכר אותו לטובה). עם זאת, קרה לי משהו מוזר עם רובס: קניתי דיסק שלו בעקבות כמה שירים שאהבתי, ולאחר כשבוע של האזנות מסרתי את הדיסק. לא יכולתי לשאת את הסיפור האישי הזה, החשוף מדי, אצלי על המדף. לא יכולתי להיות חלק מתוך אינטימיות של אנשים שאינם אני. כמו שלא נעים לי לראות זוגות מפגינים אינטימיות מוגזמת באמצע הרחוב, לנגד עיניי.
במקביל, בעודי כותבת את השירים שלי ומלחינה אותם, קרה לי לא פעם ש"כתבתי שיר של דני רובס". מוזר, אבל מצאתי את עצמי מושפעת משיריו יותר מכל דבר אחר. בהופעה מצאתי את עצמי נדהמת מטקסטים שלא הכרתי, ודומים ברוח הדברים לרעיונות שאני פיתחתי לכדי שירים. יכול להיות שנמנעתי מהשירים האלה דווקא כי הם היו מאוד קרובים לעולם שלי? יכול להיות שהעצבים החשופים של דני רובס מספיק דומים לעצבים החשופים שלי, כדי שלא יהיה לי נעים להתמודד איתם?
את המפגש המחודש עם רובס אני יכולה להכתיר כהצלחה מסחררת. השירים דיברו אליי, בין אם הכרתי אותם והצטרפתי לפזמונים החוזרים, ובין אם שמעתי אותם לראשונה ונוכחתי לגלות שכאילו כתבתי אותם בעצמי. רובס, מגובה בלהקה מצויינת (בניצוחו של המנהל המוסיקלי אורי זך, הידוע יותר בכינויו "בעלה של מירי מסיקה"), חיבק את הקהל, וקיבל חיבוק אוהב בחזרה. הוא עצר לספר מאיפה מגיעים השירים, וריתק את הקהל. גם כשסיפר סיפור מוכר, כמו סיפור רציחתו של ג'ון לנון, הצליח ליצור מתח, כאילו הסוף אינו ידוע מראש. בשירים נתן את כל כולו. כשהוא שר, הוא מתמסר. מזמן לא ראיתי טוטאליות נטולת פוזה על במה מוסיקלית. בלי פרצופים מיוסרים, בלי תנועות מתוכננות מראש, בלי לפקוח את העיניים. עם כל הקשר של רובס לקהל בין השירים, בשירים עצמם הוא מעין צינור, שמעביר את השיר. הוא לא מחפש עיניים בקהל, צחוקים או אמפתיה. הוא מתאבד. אני לא אוהבת את השימוש במילה הזו, אבל כאן היא כמעט מתבקשת.
בסוף השיר "בדרך אל האושר" חזר על המשפט "ובמקום לחשוף גם אני עובר על יד", מתוך השיר. "אם אתם רוצים לראות למה אני מתכוון, תקראו 'ידיעות אחרונות' של סוף השבוע. היום צריך סיפור חיים מזעזע כדי למכור תקליט", הוסיף. מתוך סקרנות, קניתי את העיתון. תנו לי לתמצת לכם את הכתבה: דני רובס חוזר בתקליט חדש, מלווה בסיבוב הופעות. עכשיו תחזרו לציטוט מהשיר, ותבינו בעצמכם.
אבל דני רובס בכלל לא צריך לחשוף את עצמו בכתבות סופשבוע למיניהן. כל סיפור חייו נמצא בתקליטים שלו, ואני בטוחה שגם בתקליט החדש יש נתח מהחיים האלה, שכבר שתים-עשרה שנה לא נצרבו על דיסק.
אני מאוד נהניתי מההופעה הזו, שנחתה עליי במפתיע, ועשתה לי הרבה טוב. מומלץ בחום.

טלי כוכבי: 04 03 2008 16:00    כותרת הודעה: תודה דארלינג!

לי חשק לראות עוד הופעה של דני רובס.
האם יש פה אקט חינוכי סמוי לפיו כשקוראים כדאי גם להגיב מדי פעם כדי שהכותבת תדע שקראת? לא נכחיש זאת…

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: