RUSH – Snakes and Arrows

להקת RUSH מריצה מסע ההופעות לקידום האלבום האחרון Snakes and Arrows. על פי התכנית הגענו להרשי פנסילבניה ביום שבערבו הופיעה הלהקה באיצטדיון המקומי. מכירת הכרטיסים נפתחה סמוך לנסיעתנו לכן לא יכולנו לקנות כרטיסים מראש וחששנו שמא לא נשיג כרטיסים. הגענו להרשי בשעות אחה"צ המוקדמות וקנינו כרטיסים. עכשיו התפנינו לחפש מקום לינה ללילה, אלא שבערב בו מופיעה להקת RUSH באיצטדיון המשימה איננה פשוטה. בסופו של דבר מצאנו מקום במוטל בשם Red Carpet. למרות שהיה לו ריח מעט מוזר, החדר היה נקי והתאים להפליא לצמד גרופיס שמזדנבים אחרי להקת רוק. בסופו של דבר מה כבר אפשר לצפות מחדר באזור מבוקש שמחירו 65$ לפני מיסים.

התמקמנו במלון ושעטנו חזרה לתפוס מקום חניה. מגרשי החניה אמורים לקלוט בנוסף לכל באי פארק השעשועים ועולם השוקולד, כ-30000 איש שבאים להופעת רוק.

ההופעה של להקת RUSH התחילה בשעה 19:30 באור יום מלא. כדי להתייחס להופעה כראוי צריך לבחון אותה ממספר היבטים שונים:

מוזיקה – את המוזיקה של הלהקה אנחנו כבר מכירים מהאזנה לאלבומים. הלהקה מונה בסך הכל שלושה אומנים – אלכס לייפסון על הגיטרות, גדי לי בעיקר בס ושירה ומעט קלידים וניל פרט, וירטואוז כלי ההקשה, על המערכת הגדולה והמורכבת שהיא הסמל המסחרי שלו ובאמצעותה הוא מסוגל לנגן קטעי סולו ארוכים ללא כל ליווי. כשהאזנתי לאלבום חשדתי שהוא מבושל מהמוני טרקים והכפלות. מסתבר שההופעה החיה נשמעת זהה לאלבום, הכל אמיתי. גם הסולואים של שלושת חברי הלהקה, שניתן היה לחשוב שהם מאולתרים, הם עבודה מדוייקת, מושקעת ווירטואוזית. שום דבר לא הושאר פתוח ליד המקרה.

מולטימדיה – ההופעה איננה רק הופעת מוזיקה. הארוע מלוווה בקטעי וידאו ארט לכל אורכו. הוידאו הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה. מערכת תאורה מורכבת מאוד נותנת היבט אומנותי משלה על כל האירוע. התאורה איננה רק משרתת את הנושא, היא מרכיב משמעותי ביותר של הארוע. הבמה, הקהל והסביבה מעוצבים באמצעות לייזרים ואמצעים נוספים. בקטעים מסויימים נשמעים פיצוצים ומתלקחים כדורי אור ענקיים על הבמה שמשלימים את הטקסט המושר ואת המוסיקה. במרכז הבמה שלושה מתקני צלייה שצלו עופות לכל אורך ההופעה, את זה לא הבנתי, אך היו בקהל שצעקו הערות בנושא כך שככל הנראה יש גם בזה מסר. בסך הכל זוהי חוויה רב חושית מרתקת.  

 

קהל – זוהי הפעם הראשונה שאני רואה ארוע מסוג זה. בכל ההופעות שראיתי עד כה הקהל היה קשוב להופעה וזה היה מרכז עניינו. לא כך בהופעת האיצטדיון האמריקאית. בכל הכניסות לאיצטדיון וגם בתוכו ממוקמים הרבה מאוד דוכני מזון ושתיה. כמעט כולם נכנסים תוך בליסת מזון מהיר ושתיית בירה או כל משקה מזדמן אחר. לכל אורך האירוע הקהל יוצא לרכוש עוד מזון ושתיה וחוזר למקומו או לכל מקום אחר תוך החלפת חוויות עם הסביבה. בין הצופים מסתובבים כל הזמן נערים שמניפים מגשים עמוסים בכוסות מיץ לימון ופטל. הקהל קונה ושותה את המיצים ומשלים בבירה מכל הסוגים. תאמרו חבורת חריגים, אך לא כך הדבר. הקהל מורכב מבני כל הגילאים והמינים – תינוקות, משפחות עם הילדים והסבא, פליטי שנות השישים שעדיין לא גילו להם שעבר זמנם של ילדי הפרחים, זוגות בהרכבים שונים ובמגוון צבעים והרבה מאוד מעריצים קבועים מצויידים בחולצות הארועים הקודמים ובכל מיני סמלי מעמד.

ההופעה אורכת למעלה משלוש שעות כולל הפסקה קצרה ומסתיימת בסביבות 23:00. הקהל לא מפסיק לרגע לשוטט בין דוכני המזון וחברי הלהקה ממשיכים להופיע במרץ כאילו לא התעייפו כלל. מבחינתי האירוע הוא כמובן הופעת רוק מדהימה אך לא פחות מכך חוויה אנתרופולוגית מרתקת.

פרט שתופס את תשומת ליבי למרות היותו שייך לאיצטדיון ולא להופעה הוא מבנה ופיזור השירותים. בין הכניסות ליציעי הקהל מפוזרים הרבה מאוד שירותי גברים, שירותי נשים ושרותי נכים. לפני כל שירותי הגברים משתרך תור ארוך. לעומת זאת שרותי הנשים נראים מיותמים. מהיכרותי עם השירותים בתיאטרון, תמיד יש בהפסקות תור לפני שרותי הנשים, וגברים כמעט שאינם ממתינים לתורם בשירותים. בבתוך שירותי הגברים יש ארבעה תאי שרותים, 7 עמדות השתנה וכיור אחד לשטיפת ידים. וכך הגברים שותים בירה, משתינים ורצים לקנות את מנת האוכל והשתיה הבאה שלהם מבלי לרחוץ את ידיהם בין הפעולות.

חזרנו אל מלוננו המפוקפק קלות והלכנו לישון בעוד שכנינו לחדרים הסמוכים יושבים על כסאות פלסטיק ברחבה שלפני החדרים וחולקים ביניהם את חוויות המופע בקולי קולות תוך כדי השמעת קולות דמויי שירה.