פסטיבל smallבמה 7

פסטיבל smallבמה הוא פסטיבל לתיאטרון סטודנטיאלי של החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אני עוקב אחרי הפסטיבל מאז הולדתו, משתדל לראות את מרבית ההצגות וההופעות הפתוחות ושואב חוויות חדשות מידי שנה. על הפסטיבל של השנה שעברה כתבתי את פסטיבל סמול במה – תל אביב ו שלוש פנים לאותה דמות על במה קטנה. בכל הפסטיבלים עד כה מצאתי הצגות שממש הפעימו אותי וגם האחרות היו ברמה סבירה. השנה נהניתי פחות. שתיים מתוך ההצגות העניקו לי חוויה טובה ומעשירה והיו בהחלט ברמה ראויה. לגבי שאר ההצגות נמלכתי עם עצמי והחלטתי להתעלם ובעניין חלק מהן אפילו להבליג.
ההצגות שאהבתי הן "איש ציפור" ו"צוצי".
"איש ציפור" היא סטירה נוקבת שמשתמשת בדימויים מעולם החיות להציג את מכת הריאליטי שהופכת את המוקיון העלוב שבכלוב ל"אומן" שכולם מתקנאים בו ורוצים להיות במקומו ולבסוף מדיחים אחד את האחר מכלוב התהילה בירייית אקדח. המושג "אומן" שבו משתמשים גיבורי הכלוב 'איש הציפור', 'איש הסוס' ושותפיהם לכלוב מייצג את הסלבריטי שהוא משאת נפשם של הדור הגדל בארצנו ממש כמו בכל העולם המתוקשר. האירוע נראה כאירוע קרקסי ומלווה במחוות כניסה ויציאה מוסיקאליות. הכניסות והיציאות אינן אל מחוץ לבמה אלא מעברים בין איזורי הבמה השונים ובעיקר המעבר אל כלוב הכבוד וממנו.
"צוצי" הוא "מחזה פיוטי על אהבה, אהבה הנעה בתוך חלל ובתוך זמן. האם צוצי יכולה להתחמק מכבליה הנוחים של סביבתה? האם האהבה היא המגדירה את זהותו של כל אחד מאיתנו? סיפור על תלות,על זהות עצמית ועל אבדן." כך מתוקצרת ההצגה בתוכניה ואני בהחלט מאמץ את התיאור. זירת ההתרחשות מורכבת מארבע קוביות שמחוברות לתקרה ולפעמים ביניהן ברצועות גמישות. החלל משנה את יעודו ומשמעותו בהתאם לצורה שמשתמשים בו השחקנים. החפצים לובשים את הזהות והמשמעות שנותן להם השחקן. ההצגה מעוררת מחשבות שונות ושזורה במחוות שסוחטות מהקהל גלי צחוק למרות שההצגה ככללה איננה מצחיקה. כל האירועים מתוזמנים היטב וקצובים באמצעות נגינת פסנתר חיה.
אני מקווה שתמצא להצגות אלה במה גם מחוץ לאוניברסיטה. הבעייה היא ששתי ההצגות משתמשות בסימליות שדורשת מהצופה מעט מחשבה. אפשר אמנם להנות מעט ולהתבדר מהאלמנטים הקומיים שבשתי ההצגות אך אינני בטוח שעיקר הקהל של התיאטרון הרפרטוארי, זה שקנה את המנוי במבצע של ועד העובדים או חברת האשראי, מוכן לקבל הצגות מעין אלה. קהל הצגות הפרינג' יאהב את שתיהן, אלא ששתי ההצגות דורשות חלל גדול – משאב נדיר בבמות הפרינג'.
התלבטתי לפני שכתבתי את הפסקא הקודמת משום שאני מתנשא בה על קהל התיאטרון הרפרטוארי שלא בצדק. הסיבה שהחלטתי לכתוב זאת מתוך ידיעה שאני חוטא לחלק מהקהל היא שיחה שהייתה לי עם צופה באחת מהצגות הפסטיבל. בזמן שישבתי והמתנתי לתחילת אחת ההצגות פנה אלי בחור צעיר שישב לידי וטען בלהט שההצגה "צוצי" היא "תת-רמה, הצגה גרועה שלא שווה את הכרטיס". באותו שלב עדיין לא ראיתי את "צוצי". הבחור אמר שפנה לדוכן הכרטיסים לדרוש את כספו בחזרה. בסיום ההצגה שראינו, אחת ההצגות שבחרתי להתעלם מהן, אמר לי שכני "זאת הצגה" תוך הדגשת המילה "זאת" . לאחר שראיתי את "צוצי" הבנתי שדיברתי עם אדם שטרח לבוא לפסטיבל הצגות סטודנטים ובכל זאת לא היה פתוח מספיק לקבל הצגה שדורשת ממנו מעט מאמץ מחשבתי.
ההופעות הפתוחות נעלמו השנה כמעט לחלוטין ובאחד הימים אפילו התקיים אירוע אחר ברחבה המרכזית שבלב הפסטיבל, כשחצינו את הרחבה בדרכנו מהצגה להצגה זרזו אותנו שומרים לפנות את המקום משום ש"יש כאן אירוע פרטי". ואכן הרחבה הייתה מלאה בשולחנות כיבוד שאינם קשורים לפסטיבל. אני רואה בכך הפגנת זילזול בפסטיבל מצד הנהלת אוניברסיטת תל-אביב שאיפשרה קיום אירוע זר בלב אזור הפסטיבל.
הפסטיבלים של השנים הקודמות היו ברמה מאוד גבוהה ואני סיפרתי כל הזמן לחברי שאת הלהט הסטודנטיאלי שבהצגות האוניברסיטה לא ימצאו יותר כאשר אותם יוצרים יצטרכו גם להתפרנס מאומנותם. השנה כמעט לא חשתי בכך. אני מאוד מקווה שאיננו שומעים את הדי שירת הברבור של פסטיבל סמול-במה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: