תגיד לי למי אתה מנוי ואומר לך מי אתה – אנסמבל הרצליה

יוני:

שלום לכם,
בשבועות הקרובים אנסה לתת לכם ברשימה הזו תמונת מצב כלשהיא על מצב התיאטרון הרפרטוארי בישראל לפי מקבץ מייצג של ההצגות החדשות שעלו בכל תיאטרון בעונה הזו.
אולי נלמד ככה משהו עלינו כחברה ועל התיאטרון כגוף מייצר בישראל של סוף העשור הראשון למילניום.
כסיפתח החלטתי ללכת לתיאטרון הכי חדש בארץ – אנסמבל תיאטרון הרצליה.
הוא נפתח עם תחילתו של המילניום הנוכחי ועבר דרך לא קלה עד היום.
החידוש הגדול שלו – תיאטרון של שחקנים! הקמת להקה קבועה של שחקנים ותיקים וצעירים שיעבדו יחד תחת שרביטו של גדליה בסר. גם חנה מרון ולאורה ריבלין היו שם בהקמה ונתנו את הטון.
אני חושב שמה שהיה באמת חדש זו דווקא התחושה שחזרנו אחורה, לדרך העשייה הישנה, ה"תמימה" אם תרצו. ללא שיקולים מסחריים כאלה או אחרים. קולקטיב יוצר (כמו ב"הבימה" של חנה רובינא) שמנוהל ומנותב ע"י שחקנים.
אבל שחקנים כידוע הם לא אנשי עסקים והם לא הצליחו לארגן להם מימון ולכן לא הצליחו לקיים אנסמבל יציב וחזק, ההצגות של התיאטרון נדדו ממבנה אחד למשנהו ולא תמיד המבנים התאימו להצגה המוצגת בהם באותו יום.
בקיצור, בלאגן!
דווקא השנה, כשהתיאטרון חונך בניין חדש ומקבל תקציב והכרה מהמדינה פרש גדליה בסר והפקיד את הניהול האמנותי בידי הבמאית הסופר כשרונית, אופירה הניג.
אופירה, בוגרת תיאטרון החאן, פסטיבל ישראל ועוד כמה, היא במאית שברגע שאתה רואה משהו שלה אתה ישר יודע שזה שלה!
יש לה דרך משלה לספר סיפור ונראה שאין מתאים ממנה לתפקיד.
השנה היא העלתה במסגרת תפקידה החדש שתי הצגות (שהיא גם ביימה) שמשתיהן עולה ניחוח ספרדי משהו (אותו ניחוח ספרדי שעולה גם מתיאטרון פרובינציאלי אחר בניהולו של איש תיאטרון אחר, באר שבע. אבל עליו עוד נדבר ברשימה נפרדת): "ירמה" של פדריקו גארסיה לורקה ו"הטענה של דון קיחוטה" שזה עיבוד לחלק השני של הספר של מיגל דה סרוואנטס שעיבד לבמה גלעד עברון.
באמת יש משהו מרענן בהצגות האלה. אופירה יודעת שהיא מתעסקת כאן בשתי קלאסיקות ידועות ולוקחת בחשבון שרוב האנשים, גם אם הם לא מומחים גדולים לתרבות ספרד, יודעים דבר או שניים על לורקה או על דון קישוט.
בעיקר על דון קישוט.
מה שמסביר למה היא החליטה להעלות גרסה בימתית דווקא לחלק השני של הספר (וגם המעניין יותר, בעיניי) שבו דון קישוט יוצא להרפתקה נוספת עם עוזרו הנאמן סנצ'ו פאנסה ובמהלך הספר הם שניהם מודעים לנוכחותו של הסופר שמתעד את המסע שלהם ומתייחסים לישות הנעלמה שלו גם ביחס לדברים שכבר קרו להם בספר הראשון.
את כל זה אופירה אפילו לא טורחת להסביר בהצגה. כי כולם מכירים את הסיפור. במקום זה היא מתעסקת במה שחשוב באמת – ב"איך" לספר את ה"מה"?
בהצגה הזאת כמעט ואין אחורי קלעים, אין חילופי תפאורה וגם האנסמבל מצומצם מאוד. יש אפילו תחושה של דריכה במקום וכבר, בלי להוציא הגה, אופירה נוטעת בנו בדיוק את כל הסיפור כולו. יוצאים למסע, נלחמים באריות (שלא באמת רואים), נענשים על חטאים (שלא באמת נעשו), פוגשים אנשים (שמודעים מהרגע הראשון לשיגעון של דון קישוט כי הם קראו את הספר) והכול – במקום! אין תחושה של התקדמות, אפילו קצת. ומה שנשאר להישען עליו זה באמת לא העלילה אלא נקודות המבט השונות על הסיטואציה. מה נכון ומה לא? מי צודק ומי לא? ועם מי אנחנו מזדהים, בסופו של דבר? עם המשוגע או עם המתבוננים בשיגעון? ומה אכזרי יותר? להיות משוגע או לשפוט את השיגעון?
נקודת התורפה היחידה של אופירה בהצגה הזו, לטעמי, היא זו:
יש פתאום רגע בהצגה שבו המשרת של האדון ש"משחק" קצת בדון קישוט מדבר אליו מתוך מעין תא זכוכית עם מיקרופון. כאילו אולפן רדיו. פתאום איזשהוא אלמנט מודרני תלוש מההצגה שכאילו בא להגיד לנו, הצופים המודרניים (?), משהו. רק לא ברור מה. משהו שקשור לריאליטי, אולי. למעין עין צופיה שמדברת לדמויות בלי שהן יראו אותה, אולי. ונותנת להן הוראות שונות ומשונות שעליהן לבצע למענינו, הצופים, אולי. מזכיר לכם משהו?
זה מיותר כמו השם "הטענה של דון קיחוטה". עד עכשיו לא הבנתי למה הוסיפו את שתי המילים האלה לשם של הספר. אשמח לשמוע הסברים ממי שראה.
ב"ירמה", לעומת זאת, הבמה מוצפת באלמנטים משחקיים קיצוניים של כל הגברים (ואין בהצגה הזו נשים מלבד ירמה עצמה בגילומה המעולה של גילי בן אוזיליו) שמשחקים גם נשים, בדימויים של בגד, של סאונד של ברז, של תפוחים שממלאים פתאום את הבמה.
נראה שכל ההצגה היא כמו ציור שמשתנה לנגד עינינו אבל שאנחנו רואים את היוצר עושה זאת למענינו וכמו אנחנו דון קישוט, אנחנו מאמינים בזה ונסחפים אחר מעשה היצירה בעצמינו.
הטקסט של לורקה הוא כמו שיר בפני עצמו ואופירה הלכה עם המחזה ועם הסגנון שלו כמה דרגות קדימה. היא כמו אומרת: "די לתיאטרון הריאליסטי! לורקה מדבר רגש ואני אתן לכם רגש! אני אתן לכם גברים שהם נשים הרות ואישה שהיא עקרה. אתן לכם מעברי חלום מסצינה לסצינה ע"י משחקי תאורה. אדגיש את הסמליות שבתיאטרון ע"י הבגדים הבלתי משתנים, שלא ניתן לשייך אותם לשום תקופה או מקום ואגיש לכם תיאטרון שיעבוד לכם על כל החושים."
אנסמבל תיאטרון הרצליה של אופירה הניג הוא תיאטרון חושב, פועם, חסר פחד להיות אחר, שונה. הוא כמו הפרינג' של הרפרטוארי. כמו האח הקטן והחכם של האח הגדול שכל המדינה נסחפת אחריו ואחרי טמטומו.

יוני: 10 01 2009 15:56

השבוע הלכה לעולמה בטרם עת גילי בן אוזיליו.
אנסמבל תיאטרון הרצליה וכל משפחת התיאטרון בישראל אבלים וכואבים את האובדן הקשה הזה.
אני מברך על כך שעוד זכיתי לראות אותה באחת ההופעות האחרונות והחזקות שלה על הבמה כירמה.
אינני יודע מה יעלה עכשיו בגורל ההצגה היפה הזאת. אין ספק שייקח זמן ויהיה קשה מאוד למצוא צישהי שתחליף את גילי בתפקיד הזה.
אם אשמע משהו אני מבטיח לעדכן כאן. אם מישהו מכם יודע מה עולה בגורל ההצגה אשמח לשמוע.
יהי זכרה ברוך!

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: