קטסטרופה – תיאטרון אבסורד בסטודיו

בדרך להצגה "קטסטרופה" בתיאטרון הסטודיו בחיפה נזכרתי בסיפור תיאטרון עתיק יומין. בשנת 1967 העלה התיאטרון הקאמרי של תל-אביב את ההצגה "הכושי עשה את שלו" של המחזאי הצעיר יוסף [טומי] לפיד. לפני בכורת ההצגה, מספרת האגדה, אמר המחזאי שבחירת השם מסוכנת, היא מזמינה את המבקרים לפסוק "הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת". הביקורות על ההצגה ההיא היו אכן פושרות וגם זאת בלשון המעטה.
ההצגה "קטסטרופה" היא מקבץ של חמישה קטעים: "קטסטרופה", "בא והולך" ו "מה-והיכן" מאת סמואל בקט, "רביעייה" ו "ברכות" מאת יוג'ין יונסקו. אפשר היה לבחור בכל אחד מהשמות או לתת להצגה שם אחר אך מסיבות השמורות עימם החליטו מפיקי ההצגה לקרוא לה דוקא בשם ההצגה הראשונה "קטסטרופה" מתוך ידיעה ברורה שזו תהיה הכותרת של כל כתבה שתתייחס להצגה. היה לי קשה מאוד לשלוט בעצמי ולא לקרוא לכתבתי בשם הכל-כך מתבקש "קטסטרופה בסטודיו".
אז ההצגה איננה קטסטרופה אך היא בהחלט לא קלה לעיכול. הלכתי להצגה מתוך ידיעה ברורה שאני עומד להיחשף לתיאטרון אבסורד בלתי מתפשר [לא מצאתי ביטוי עברי מתאים יותר ל Hard Core]. הקטעים נכתבו על-ידי האבסורדאים הידועים סמואל בקט ויוג'ין יונסקו. מקובל משום מה להזכיר את השניים ביחד כנציגי האבסורד ולצפות מהם להיות דומים כאילו יכול אבסורד אחד להיות דומה למשנהו, מחשבה אבסורדית כשלעצמה. הקטעים שונים מאוד באופיים. ניכר הבדל ברור בין הקטעים הכמעט לא קומוניקטיביים של בקט לבין אלה של יונסקו שמכילים שמץ עלילה והרבה מלל, יחסית.
כל הקטעים עוסקים בחוסר תקשורת מהיבטים שונים. לכל קטע יש, מן הסתם, רבדים נוספים, לא בהכרח קלים לגילוי, אך המכנה המשותף הוא חוסר התקשורת בין הדמויות.
"קטסטרופה" מציבה את השחקן כבובה שמופעלת על ידי גורמי הפקה שונים שגם ביניהם יש היררכיה של תיקשורת בלתי מקשרת. לא קראתי את המחזה המקורי אך בהצגה היה השחקן מופשט מכל רמז לאופי, רצון, מחשבה או יוזמה. אינני מכיר שחקנים כאלה. השחקנים שאני מכיר אינם בובות, להיפך, לכולם אגו ענק ובלתי ניתן לרמיסה. ככל הנראה הלך המחזאי או הבמאי עם הדימוי עד למעבר לאבסורד. יכול להיות שזה בדיוק מה שצריך לקרות אך התקשיתי מאוד להשהות את הסָפֵק.
גם שאר הקטעים אינם מעניקים חשיבות יתירה לפרט אלא שכאן לפחות יש משמעות לרגשות המאוד מוחצנים של הדמויות שעוסקות בשמחה, עלבון ועצב לסירוגין לפי הסיטואציה. בקטסטרופה השחקן נמצא במצב קבוע של עלבון מכאיב שנראה על פניו בלבד ללא מילים.
הקטעים "רביעיה" ו"ברכות" של יונסקו הרבה יותר מילוליים ועלילתיים מאלה של בקט. הם אינם נדבקים לקודמיהם כראוי, אך לפחות נותנים מעט רגיעה קומוניקטיבית יותר עם נגיעה הומוריסטית, אם כי קלה ומאולצת.

הבימוי בלתי קומוניקטיבי מידי לטעמי. כאילו בא הבמאי לאמר שאם אין קומוניקציה בין הדמויות למה לטרוח להבהיר לקהל מתי קטע מסתיים ומתי מתחיל הקטע האחר. אם הייתה בכך כוונת מכוון מצד הבמאי, היא לא הייתה לדעתי במקומה ולראיה, הקהל היה מבולבל ולא מחא כפיים בין הקטעים. בסיום הקטע הראשון מחאתי מחיאת כף או שתיים אך קלטתי שאני היחיד ואין מצטרפים אלי וחששתי שמא הדבר מרמז שהקטע עדיין לא הסתיים. בין הקטעים הבאים לא מחאתי אפילו מחיאה אחת. המעבר בין הקטעים היה מוזר ותמוה וברור שהקהל לא הבין שמסתיים משהו ועומד להתחיל משהו שונה. בהצגה היו שזורים מידי פעם ניסיונות נואשים להצחיק. אמנם היו פה ושם הבלחות הומוריסטיות ראויות, אך רבות מהן היו הסיטואציות שניסו להיות מצחיקות ללא הצלחה ובלא טעם.
ככלל, אני אוהב תיאטרון אבסורד. אני רץ בין תופעות תיאטרון תמוהות ויש לי הרבה סובלנות לניסיונות חדשניים. אחד הדברים שאני מצפה מכל אירוע אומנותי הוא חוויה. אינני מצפה להנאה או לסבל או לצחוק אבל משהו צריך להפעיל לי את הרגש או לפחות את השכל. בתיאטרון אבסורד קורה לעיתים שאני חווה עלבון, גם רגש זה מוכיח שההצגה עשתה את פעולתה. במקרה זה לא חוויתי שום דבר רגשי ולכן מחשבותי נדדו לכיוון של פיתרון בעיות תיקשורת בעולם האמיתי שהוא הדבר הרחוק ביותר מאבסורד. הרגשתי איזשהו פיספוס לא מוסבר. יכול להיות שהבמאי לא גיבש לעצמו תפיסה ברורה של מה שהוא חושב על המחזות והניח לכל צופה לקחת את התוצאה לאן שירצה. זה יכול להיות לגיטימי, אך כאשר הוא נשאל לאחר ההצגה לגבי תפיסות מסויימות נראה היה שגם לו אין דעה מגובשת שמצדיקה את מה שראינו על הבמה.
בסך הכל, הצגה מוזרה שהייתי ממליץ עליה רק בפני מי שבאמת אוהב תיאטרון ניסיוני.

משתתפים: אסף ארנרייך, לירז ברוש , יפעת חזן, עדי קרויצר
מאת: סמואל בקט ויוג`ין יונסקו
בימוי: דני רוזנפלד

מלה לסיום. התיאטרון הניסיוני בארץ מתחיל ונגמר בין כותלי בתי הספר לתיאטרון. חשוב לנסות, רק ניסיונות חדשים יביאו לפריחה של תיאטרון מקורי וטוב. נכון להיום יש רק תיאטרון אחד שמעז לנסות ואני גאה להיות חלק מהקהל שלו.
כל הכבוד להנהלה האומנותית של תיאטרון הסטודיו בחיפה על ההעזה.
[אגב, הציטוט שמלווה את החתימה שלי מדבר על ניסיון ומקורו בשיגעון מדומה].

יוסי רן
But I tried, didn't I? Goddamnit, at least I did that

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: