רומן משפחתי [עדנה מזיא]

לקראת סיום הקריאה מתעוררת בי אסוציאציה מעולם אחר לגמרי אל השיר הנני כאן. משפט המפתח בשיר הוא "אני האיש אשר תמיד חוזר". בכל פעם שאני שומע את השיר אני חושב לעצמי שגיבור השיר הוא נוטש סדרתי, כדי לחזור צריך קודם כל ללכת.

הספר עוסק בסדרת נוטשים סדרתיים שמתפרסת על פני מספר דורות. המספרת, דור אחרון ל"גנטיקה גרועה" לפחות איננה מביאה לעולם ילדים ומסתפקת בנטישת חברים באישון לילה וללא מילים. אלא שאין כאן רק עניין ל"גנטיקה גרועה" שהרי לא כל הנוטשים בספר חולקים את אותה גנטיקה. לנטישות יש פנים רבות מבחינת הנוטש. יש שברחו אל אדם אחר, אחרים ברחו אל מטרה נשגבה וכמה אפילו ברחו לעולם שכולו טוב, או לפחות טוב ממה שחיכה להם בעולם הזה. הננטש תמיד נשאר עם חווית הנטישה, הרבה מחשבות ותהיות והכל מלווה ברגשות אשמה. סיפור חיים של מספר דורות מסופר מראות עיניה של הבת, נכדה, נינה כפי שהם משתקפים אליה מתוך יומני סבתה. סיפור חסר תקוה ותוחלת. כולם רוצים להיות נאהבים אך חוששים מפני הקִרבה שעלולה להסתיים בנטישה כואבת כצפוי.

הספר מתנהל בעצלתיים. אין לאן למהר, הסיפור מתגלגל לאורך מאה שלמה והמתכון כמעט ברור. כולם מנוונים ללא יכולת להשתנות שמנסים להמציא את עצמם מחדש ובסופו של דבר נוהגים כלפי צאצאיהם באותה אדישות אכזרית שקבלו מהוריהם והם משוכנעים שהם שונים מהוריהם לחלוטין משום שהם מונעים על ידי אידאולוגיה אחרת. הסיפור בכללותו מעניין, יש בו דרמה ותהפוכות. הכותבת דואגת לפזר מספיק רמזים שיגרמו לקורא לצפות את העתיד בנינוחות. יש כאן סיפורי אהבה, שנאה, תסכול ואכזבה והרבה מאוד בגידות באנשים, קבוצות ורעיונות. הספר מלווה את ההיסטוריה של הציונות, עלית הנאצים טראומת המהגרים, חוסר ההשתלבות בסביבות שונות, נסיונות להקים חברה חדשה – צודקת יותר ובגידה ונטישה, נטישה ובגידה והרבה שקרים.
רומן משפחתי מציג קבוצת אנשים שטחיים וחסרי דעה שחיים באירופה השלווה של תחילת עלית הנאצים. אלה אנשים שאינם מתעניינים בדבר פרט לסיפוק תאוותיהם הפרטיות וקניית אשליות באמצעות סמים ואלכוהול. הם רואים בניוון ובניתוק מהמציאות מעין אידאולוגיה של אינדיבידואליזם ומרד נגד הנהירה של אנשים להתקבץ כעדרים סביב אידאולוגיות שמוכתבות על ידי הקבוצה. ואז בא ההיפוך. עלית הנאצים גורמת להם לברוח מהיידלברג לפלסטינה. כאן פתאום מאמצים לעצמם האנשים אידאולוגיה ממבחר האידאולוגיות שמונחות על המדף לבחירתם. הרעיון שמוצג כאן מסקרן אותי בעיקר משום שהוא סותר רעיון שהגיתי לאחרונה. לא ברור לי עד כמה היפוך הדיעות מאינדיבידואליזם להצטרפות לעדר נסמך על מחקר ובאיזו מידה הוא פרי דמיונה של הכותבת. הרעיון שהגיתי אני מציג תמונה הפוכה. לכל אדם יש דעת קונפקציה ששיכת לקבוצה שאליה הוא משייך את עצמו עד שטופחת המציאות על פניו ומאלצת אותו לחשוב בכוחות עצמו ולפתח דעה אישית. הרעיון שלי הוא הגיג מופשט שאיננו נסמך על מחקר. למרות שאני מכיר אנשים שעברו היפוך כזה, יכול להיות שהרעיון מופרך לחלוטין.
הספר בהחלט מעניין וראוי לקריאה. עם זאת התמונה הכללית מדכאת ומשאירה את הקורא מוטרד, נבוך וללא כל תובנה מעבר למה שנאמר לנו כבר מזמן "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: