כבוד ורעדה [אמלי נותומב]

גמרתי לקרוא את הספר הקודם והחלטתי שאין טעם להתחיל לקרוא ספר אחר בעודי ממתין לקבל בדואר ספר שאני מצפה לקרוא בקוצר רוח. לזמנים כאלה יש לי ספרים שאני מכנה 'ספרי מילוי', ספרים עם סיפורים קצרים שיכולים להקרא בין לבין. לפתע גיליתי על אחד ממדפי הספרים שלי את 'כבוד ורעדה'. אין לי מושג מאין צמח ספר זה על המדף, אך מהיותו ספרון קטנטן – 150 עמודים קטנים כתובים בפונט ענק ובשורות מרווחות – הוא נמצא מתאים להפליא לפרק הזמן שעמד לרשותי.

אמלי נותומב היא סופרת בלגית מצליחה, בת להורים דיפלומטים שחייתה שנים רבות במזרח הרחוק. את זה למדתי מגב הספר. על גב הספר כתוב "סאטירה מלוטשת" וול סטריט ג'ורנל, ובחזיתו כתוב "שנון, מרתק ומצחיק" בתיה גור, הארץ. הספר בהחלט מרתק אך לא מצאתי בו דבר שעשוי להצחיק. גם סאטירה לא מצאתי בו. מבחינתי הספר בעיקר מזעזע. גיבורת הספר, אמלי, מספרת במבט לאחור חוויה שחוותה כאשה מערבית בזמן עבודתה בתאגיד יפני גדול. בסיום הספר מספרת המחברת על עצמה ורומזת שהסיפור אוטוביוגרפי. התרבות היפנית מוצגת בספר במערומיה, תרבות של צביעות, התנשאות, שררה מעמדית והשפלה שגובלת בהתעללות. כל הדמויות בספר מקבלות כמובן מאליו מערכות היחסים שמבוססות על סולם מעמדות שכל אחד בסולם רומס באכזריות את אלה שמתחתיו ונרמס באכזריות דומה על-ידי הבכירים ממנו. אשה, מן הסתם, תהיה תמיד בשפל המדרגה משום שאם הצליחה להתקדם בסולם המקצועי הרי שאיננה ממלאה את תפקידה כאשת איש כמצופה ממנה. אותי הספר זעזע. ההגיון שלי איננו מסוגל לקלוט איך יכול אדם להתקיים ולשמור על מידת שפיות שהיא במערכת יחסי אנוש מעין זו.
אמנם אני רואה את התמונה ממרחק ואינני מעורה בתרבות היפנית ובכל זאת קשה לי לקלוט את נכונות האנשים לקבל אורח חיים זה מבלי להתמרד. גם חלק מתרבויות המערב, בעיקר האורתודוכסיות שבהן, כופות מערכת כללים נוקשה והיררכית אך לא משפילה ורומסת נפשית עד כדי כך.
למרות שהספר מזעזע, אני ממליץ לקרוא אותו. הספר פוקח את עיני הקורא להבין דברים מסויימים וביניהם את שיעור ההתאבדויות ביפן. כפי שציינתי, הספר מסווג כסאטירה שנונה ומצחיקה, עלי עבד הספר במישור שונה לחלוטין. בכל מקרה, אותי הספר לא הצחיק.
ולשאלה המתבקשת, לא, עדיין לא קראתי את "חוויה יפנית" ואינני סבור שארצה לקרוא בזמן הקרוב ספר נוסף שעוסק בתרבות כל-כך בלתי אנושית לערכיי.
נוריתהה כתבה על הספר http://www.nuritha.co.il/?l=he&a=239614

ליבי רן: 29 03 2009 04:35    כותרת הודעה: הספר שלי

אני דווקא לגמרי כן יודעת איך נחת הספר על מדף ספרייתך. הספר שייך לי, והוא הושאל לאחי היקר גיל, שכנראה השאיר אותו על המדף בסלון. הוא גם רצה לביים מתוכו את הקטע שעוסק במה אישה יפנית מצופה לעשות בחייה.
אני ראיתי את ההומור בספר, כי אני חובבת הומור שחור, והתרבות היפנית לא לגמרי זרה לי. אני גם ממליצה בחום על הסרט באותו השם, שנמצא בסיפריות הדיוידי. בסרט ניתן להבחין בקלות באירוניה של הדמות הראשית, בלגית חיוורת וג'ינג'ית, חריגה להפליא בלב שאר העובדים האסיאתיים.
קראתי את הספר לפני שראיתי את הסרט, ואני ממליצה לכל מי שקורא את זה לעשות אותו דבר. הספר קצר, קולח ומרתק. הוא ללא ספק נותן המון חומר למחשבה, לא רק על החברה היפנית כפי שהיא משתקפת בעיני בחורה מערבית, אלא גם על מעמד האישה בכל חברה. אני כמעט בת שלושים, ואני מכירה היטב את הציפייה מנשים בגילי להתחתן, כי זו המטרה האמיתית שלהן בחיים. לשמחתי, אני מכירה את זה דרך חברות, כי אצלנו במשפחה יש רק אדם אחד שלוחץ עליי, והוא בעמדת מיעוט מאוד ברורה (ולא, זה בטח לא אחד ההורים שלי. זה סבא).
אני מצטרפת לאבא שלי וממליצה על הספר. ניתן לקנות אותו ב"צומת ספרים", אבל אפשר גם לחפש אותו בספריה, כי זה חינם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: