זכר הנופלים

imageעוד שנה עברה ושוב אני מוצא את עצמי בוהה במסך הטלוויזיה שגולל את שמות חללי מערכות ישראל. ערב יום הזיכרון. עוד מעט חצות. דף רודף דף. כל הדפים דומים – דרגה, שם, תאריך עברי, תאריך לועזי ולצידם גבעול נושא פרחי דם המכבים אדומי כותרת. אני יושב וקורא את השמות. אין סיכוי שאכיר מישהו, השנה היא 1948, עדיין לא נולדתי. פתאום אני מבחין שהתאריך איננו מתחלף. השעה אצלי 23:45 ומזה מספר דקות התאריך על המסך הוא 13 במאי 1948, ד' באייר תש"ח. הזמן חולף והתאריך נשאר ללא שינוי. 23:55 – עברנו לה' באייר תש"ח. כעבור 3 דקות ו' באייר. עוד 2 דקות ז' באייר. מה קרה ב ד' באייר תש"ח שמספר ההרוגים בו רב כל כך?

נראה לי שקצב החלפת השמות על המסך הפעם מהיר מבעבר. לפני שנים הסבירו בחדשות שהיממה חולקה במספר החללים וכך הקצו שש שניות מסך לאזכרת כל חלל. בשנה שעברה השמות התחלפו כל 4 שניות. היום כבר מתחלפים שבעה עשר שמות בכל דקה. ספרתי וחזרתי וספרתי. לא זכור לי שהייתה השנה מלחמה שגבתה המוני אדם. בקצב זה יוצגו במהלך יממה 24480 שמות. אינני בקיא במספרי הנופלים במערכות ישראל אך נראה לי שמספר זה גדול מידי. בכל מקרה, כל מספר הוא גדול מידי לטעמי.

השמות מתחלפים על המסך במהירות, דהן, דייסי, הפנר, זליקובסקי, חסון, יקותיאלי, כץ, כרמי, לבקוב, לוין, ליבוביץ, מזרחי, מימון, מרכוזה, ניימן, סליצן, סלע, ענתבי, שירזלי, סיטון, צלניקר… קיבוץ גלויות. מרביתם טוראים, מעטים רב"טים וסמלים וקצינים בודדים. בסמוך לשם כל חלל מצויין התאריך בו הוא נפל. גילו של החייל איננו מצויין. נזכרתי בסיפורי הגיוס ישירות מהאוניה. האם הייתה לכולם שפה משותפת? בילדותי בשנות החמישים של המאה הקודמת היו כולם עולים חדשים. מרבית האנשים דיברו שפות זרות, רק עם הילדים דיברו עברית רצוצה כמצוות בן-גוריון. אותם אנשים שעלו לארץ ישירות אל המלחמה לא היו ווקא בגיל גיוס. חלקם היו מבוגרים בהרבה וללא הכשרה קרבית. חלקם השאירו אחריהם משפחה שאיננה יכולה לשכוח את שאר בשרם שנשאר צעיר לנצח. אחרים הגיעו בגפם כשאינם יודעים מה עלה בגורל קרוביהם בשואה. מאחורי כל שם היה פעם אדם ומלואו ומה שנותר להציג לנו הוא דרגה, שם, תאריך ופרח אדום כדם.

לחלק מהשמות נלוה שם חיבה – דודיק, איציק, אברי, מוטק, מוישה'לה, מוסה, שיק-שיק, ניקו, לולק … שם חיבה מעיד על קיום חברים ומקורבים, אנשים שחשים בחסרון אותו אדם כבר שישים ואחת שנים. אילו היו אותם אנשים זוכים להמשיך את חייהם, יכלו להיות היום בני שמונים ויותר שנכדיהם כבר השתחררו מהצבא.

השעה כבר 01:35 והתאריך על המסך הוא 13 ביוני 1948. 30 ימים בכ 100 דקות שהם כ 1700 חיילים שנפלו במלחמת השחרור. מידי פעם מבזיק שם מוכר – לאונרד כהן. לא, אף אחד לא יכול להיות מוכר לי, אבל הופעת שם מוכר גורמת לי לעצור לרגע ולסדר את המחשבות. מלחמת השחרור רחוקה ממני. על קרבות אותה מלחמה למדתי בשעורי הסטוריה ואזרחות. בעוד מספר שעות יגיעו השמות מהמלחמות בהן נטלתי חלק. אני מניח שאשן באותו זמן ואולי כבר אהיה בעבודה. ממילא הרשימה איננה יכולה לחדש לי דבר, רק להציף את מה שנדחק אי שם בפאתי המח, מציץ לרגע פעם בשנה וחוזר למקומו.

את מילות השיר "המלחמה האחרונה" כתב חיים חפר בעקבות מלחמת קדש בשנת 1956. השיר הוקלט אחרי מלחמת ששת הימים ב 1967 והתפרסם במהלך מלחמת יום כיפור ב 1973. השיר אומר "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה." ההבטחה שבשיר, מן הסתם, לא קויימה. הילדה האישית שלי כבר מזמן איננה קטנה והיא יודעת היטב שאינני מבטיח את מה שאינני יכול לקיים. נותר לנו רק לקוות שנזכה לראות שלום, או לפחות אי-מלחמה באזורנו. ואמרו אמן.

ליבי רן: 28 04 2009 09:35    כותרת הודעה: חללים

היתה השנה מלחמה. קראו לזה מבצע צבאי, חירבו שיר חנוכה. עשו את זה פעם גם לספר של ג'ון סטיינבק.
בכל אופן, המספר הגדול שציינת כמספר הנופלים מכיל גם את הרוגי פעולות האיבה.
משמע: כל מה שנקרא פיגוע, בין אם בדריסה, בפיצוץ או במטח יריות ספונטני.
אני תוהה גם אם ברשימה נמצאים חללי תאונות אימונים או סתם רשלנויות מסוגים שונים שעלו להם בחייהם. מערכות ישראל? מי מחליט?
בנוגע להבטחות שאי אפשר לקיים:
נסים אלוני, הכותב האהוב עליי, כתב מערכון בשם "חמודי" לתוכנית הבידור "חכמים בלילה", בה כיכבו יוסי בנאי ז"ל ואילי גורליצקי יבדל"א. במערכון, בנאי מתפעל מהרוגע של תינוקו של גורליצקי. הוא שואל אותו, מה הוא עושה, שהילד שלו כל כך רגוע, בעוד תינוקו שלו צווח שעות וממרר את חייו. גורליצקי שולף ספריי ומכריז, שזה ספריי הרדמה. עובד מצויין, שבעים וארבע שעות. בנאי מביע משאלה, לקבל כמה ארגזים של הספריי, שהתינוק "יתעורר ישר לצבא". הקהל שואג מצחוק. לאף אחד זה לא נראה מוזר, שהצבא הוא ציון זמן על ציר חייו של התינוק הזה, שנולד לפני שנה. גם היום הפאנץ' הזה היה עובד.
מעולם לא הובטח לי שכשאגדל לא אתגייס, ולעולם לא אבטיח לילדיי העתידיים מה שבוודאי לא אוכל לקיים.
לא הדלקתי את הטלוויזיה אתמול. ידעתי שאם אדליק אותה, אבהה בשקופיות, ובחרתי שלא. במקום הריטואל הזה, בחרתי להדליק את הרדיו, ולהאזין לשירים הכי יפים שנכתבו בעברית.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: