בלו מן גרופ

האם יצא לכם לשיר עם קהל גדול של אנשים את "גן השקמים"? אני בטוחה שחלקכם כבר חווה את החוויה הזאת, אבל האם יצא לכם כבר לשיר את השיר הנ"ל בליווי שלושה אנשים צבועים בכחול, שמתופפים במרץ על מערכת צינורות ביזארית, מלווים בשני גיטריסטים, בשלושה פרקשניסטים, במתופף, בבסיסט ובקלידן?
לי יצא.

Blue Man Group היא שלישיית מתופפים-שחקנים, שמריצים מופע מסעיר ואנרגטי ברחבי העולם. אני צפיתי בהם השבוע בתל-אביב. חברתי, רונה, קיבלה מחברותיה לעבודה זוג כרטיסים ליום הולדתה, וכך זכיתי ללכת למופע בחינם. על הכרטיס הופיע המחיר המקורי: 290 ש"ח, והבנתי שהיו גם כרטיסים יקרים יותר.
כבר בכניסה לביתן בגני התערוכה, קידמו את פנינו צינורות כסופים רבים. רונה מספרת, שראתה את המופע בניו-יורק, ושם התיאטרון קטנטן, וכולו נראה כעולם צינורות צפוף. בגני התערוכה הכל גדול, וגם הצינורות נבלעו בגובה המרשים של הביתן.
התיישבנו באולם, ועל שני המסכים שבצידי הבמה ובתחתיתה החלו לרוץ כתוביות באנגלית. מי שתרגם אותן לעברית קצת התרשל בניסוחים, אז עברתי לקרוא בשפת המקור. המסכים פנו אל הקהל, וביקשו ממנו לצעוק בקול. הקהל שיתף פעולה. המסכים ביקשו מהקהל לנופף בטלפונים הסלולריים כל פעם שיופיעו סימני שאלה על המסכים, כמו במופע רוק. אני רגילה להיכנס לאולם תיאטרון ולכבות את הסלולרי, אבל כאן גיליתי, שאין לזה משמעות. המופע מבוסס על קטעי הקשה, ואין צלצול שיכול לחדור את הווליום של המופע.
שלושת האנשים הכחולים הם יצורים סקרנים ותמימים למראה, שאוהבים לבחון את הקהל ולצלם אותו. הם מתופפים על הכל, החל מהדראמבון (Drumbone) – הכלאה בין תוף לטרומבון, שהוא בעצם שני צינורות, וכלה בפסנתר כנף שמונח כשמיתריו חשופים ופונים לקהל. הנגינה בפסנתר מתבצעת, כמובן, באמצעות פטיש ענק.

המופע בנוי סביב ערכה שהלהקה קונה בערוץ הקניות – "כיצד להפוך למגה-סטאר". הערכה מתנגנת בין הקטעים השונים, ומלמדת מה צריך לעשות כדי להיות כוכב רוק. השלושה מנסים את התנועות, והקהל משתף פעולה. לא האמנתי כמה אנשים הרגישו חופשיים להשתולל, לעשות תנועות מצחיקות, לצעוק או לנופף בטלפונים שלהם.
האנרגיה עולה מקטע לקטע, כשאת המוסיקה מלווים קליפים על המסכים. לא כל הקטעים היו מצחיקים. חלקם דווקא עסקו בבדידות ובניכור בחברה אורבנית קפיטליסטית, כמו גם במסיכות שכל אחד מאיתנו עוטה על עצמו בצאתו לחברה. מעניין לקבל את המסרים האלה משלושה אנשים, שבחרו לעטות על עצמם מסיכה כפרסונה בימתית. העריכה של הקטעים יצרה נקודות למחשבה, ופערה ביניהן פתח להקלה באמצעות קטעים קומיים ושיתוף קהל.
"גן השקמים" התחיל בלי הכנה מוקדמת. הקהל זיהה את השיר, והצטרף בהתרגשות. מיד אחר כך האווירה התלהטה עם "הבה נגילה", והקהל געש. תמיד מרגשים אותי הרגעים האלה, שבהם אמנים מחו"ל מתייחסים לקהל המקומי ומכבדים אותו בנגיעות מהתרבות המקומית.
לקראת סוף המופע, המסכים מספרים לנו, שבדרך כלל הקהל מקבל בשלב הזה את "ההרגשה". קשה להסביר אותה במילים, אבל היא נראית ככה:

באמת הרגשתי ככה. רציתי שההופעה תמשיך עוד. אין ספק שהיה כדאי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: