תבורך מנשים – תיאטרון אונ' תל-אביב

התנך הוא חומר גלם בלתי מעובד. כל אחד יכול להבינו כרצונו, לפרשו כהבנתו, ללוש אותו ולעבדו לפי ראות עיניו. פרופסור שמעון לוי מהחוג לאומנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב לקח את החופש לעשות בתנך כרצונו ולהקצינו למימדים של פארודיה, פארסה, מלודרמה ולכל כיוון שחפצה נפשו.

ההצגה תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים מעלה תריסר אירועים נבחרים מהתנך. הקטעים מוגזמים במידה זו או אחרת, יש כאלה שהוקצנו לממספר כיוונים ואפילו לפירושים שסותרים את עצמם. תאמרו 'אין פרות קדושות', אלא שכאן לא בפרות אנו עוסקים אלא דוקא באתון ובגיבורי תרבותנו העתיקה שמוצגים במיטב עליבותם מחד ותחמנותם מנגד.

בתחילה התקשיתי לעכל את המשחק המוגזם והמלודרמתי שהביך אותי וגרם לי לאי נוחות עד שקלטתי שזו היא בעצם מטרת הבמאי. אני שומע טקסטים תנכיים מוכרים היטב בצורה שמעולם לא דימיינתי, והם, למרבית הפלא, עובדים. יש אומנם קטעים שההגזמה בהם מאולצת ואיננה מובילה אל הצחוק המביך או לתחושת הקונפליקט אך קטעים אלה מעטים. במהלך ההצגה אנו פוגשים את גיבורי התנך במספר מופעים מפתיעים. ברגע הראשון נוצר הרושם של ליצנות לצורך הצחקה בלבד אך עם התקדמות העלילה מתגלות האירוניה והציניות של הדמויות התנכיות שלוקחות את המניפולציה האישית למקומות מפתיעים.

ההתגלות האלהית הראשונה של שמואל הנביא כנער מסופרת ומשוחקת באמצעות כפות הידים של ליאת פלסנר-ניסן בדמות חנה אם שמואל. ליאת מספרת את הטקסט בעודה מלווה במבטיה את הדמויות שמציגות ידיה. זהו הקטע הראשון ברצף ההצגות ולמיטב זכרוני, היחיד שאיננו מפרש את הטקסט התנכי באופן שמרחיק אותו מהמקובל. אני אהבתי מאוד את משחקה של ליאת בקטע זה.

הקטע 'תבורך מנשים יעל' מוצג בשתי צורות שונות לחלוטין. יעל הראשונה מוגזמת מאוד, סוערת וצעקנית. שרית גרינברג מציגה בפנינו מלודרמה מוקצנת ביתר שמשאירה אותנו עם הרגשה לא נוחה, ממנה אנחנו נוחתים אל יעל האחרת. אורי נדב מגישה בדיוק אותו טקסט בסגנון של סיפור ילדים חביב. להזכירכם, יעל אשת חבר הקיני היא רוצחת בדם קר שזוכה לתשבחות בזכות הרצח שבצעה. הניגוד בין סיפור הילדים התמים שגורף גלי צחוק לבין התוכן המילולי הרצחני גורם לצופה לצחוק בחוסר נוחות – סאטירה תנכית במיטבה.

בקטע בו מפעילה אביגיל אשת נבל את דוד לכיוון הרצוי לה, דוד נראה כפסלו של מיכלאנג'לו והוא אכן פאסיבי כפסל. נינה הורוביץ בדמות אביגיל מפליאה להציג את הפרשנות המקובלת מוקצנת במידה ראויה. אביגיל היא אשה חזקה ומניפולטיבית שמתחנחנת בפני דוד ומנווטת אותו לכיוון שמתאים לה והוא אכן מתנהג בדיוק לפי ציפיותיה.

קינת דוד היא לטעמי ממש יצירת מופת. בתחילה הייתי נבוך מההקצנה שנראתה לי מעט חסרת טעם אך ככל שגבר האבסורד התגלתה הפרשנות הצינית הבוטה. הקינה מתחילה על רקע שיר הרעות, מתפתחת לבכיינות יתר שמתגלה כלעג סרקסטי וכשמגיעים ל'מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ' מזכירה האינטונציה של דוד המלך באופן מפתיע את סגנונו של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו. למקרה שהקשר איננו ברור, גשר הנשרים ליד בית מעריב מנציח את גיבורי מבצע אנטבה ובראשם יוני נתניהו תוך ציטוט 'מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ' ואינני מעוניין להוסיף על כך פרשנות משלי. דוד מבכה את שאול, אויבו בנפש, ואת יהונתן שנפלאה אהבתו לו מאהבת נשים ממש בעת שהוסרו המכשולים בפני המלכתו. רעי גבאי בתפקיד דוד מציג בכישרון רב את ניסיונו הכושל של המלך המקונן להסתיר את הנאתו מהסיטואציה.
גם במשל כבשת הרש אנו פוגשים את רעי גבאי בתפקיד דוד שהופך במהלך המשל ממאזין אדיש ומפוהק למלך מבוהל והכל בהגזמה שאליה כבר הורגלנו. בשיחת מסדרון שמעתי שבהצגת ליל אמש התפרץ כלפיו אחד הצופים בטענות שהוא מכפיש את זכרו של מלך ישראל. אינני יודע כיצד הסתיים אותו אירוע.

אדווה מזרחי בדמות בעלת האוב מרשימה מאוד. בקטע זה ההגזמה מתאיתה לדמות בעלת האוב כפי שהיא מצטיירת בדימיוני. הצורה התקיפה בה פונה בעלת האוב אל שאול באמרה 'לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל' עומדת בסתירה לטקסט. סתירה שאין בה כל אמירה מיוחדת. במקום זה הייתי מצפה שבעלת האוב תהייה מפוחדת עד אימה אך זכותם של היוצרים ליצור את התמונה כראות עיניהם. משחק הצללים של שמואל ושאול חלף לידי ללא עקבות, וחבל.

אחד הקטעים שאהבתי במיוחד הוא סיפור האונס של תמר. נירית חליפי מספרת על עלילות אחיה אמנון שהביא אותה אליו בתחבולות תוך שהיא משחקת בקמח ובבצק. החומרים שבידיה משנים את פניהם במהלך הסיפור מאבק ללחם, לשדיים נילושות ולאֵפֶר בהתאם לטקסט התנכי שבפיה.

מקטע הבימוי של נעמי ורות היו לי ציפיות מיוחדות. אני מכיר קטע זה היטב. פגשתי אותו לפני שנתיים בתיקון ליל שבועות בהנחיית פרופסור שמעון לוי ונהניתי מאוד. בתיקון ליל שבועות של השנה שמעתי מספר פרשנויות נוספות. קטע זה בהצגה אמנם משעשע בהגזמתו אך איננו לוקח את הסיפור התנכי לכיוון שמציג פן לא מוכר. זו איננה פרודיה על הסיפור התנכי אלא על החוג לתיאטרון ויכול להיות שזו אכן הייתה כוונת הבמאי.

סיפורו של יונה בנוי בצורה מעניינת מאוד עם מקהלה מדברת אך בניגוד למקהלות המדברות הקלאסיות אין המקהלה שלנו אחידה. למעשה כל שחקן במקהלה משחק את הטקסט באופן שונה שמזכיר במשהו את משחקו של אותו שחקן בקטע קודם. טליה הברר מציגה בכישרון ניכר את בלעם ואתונו בדיאלוג שסוחט מהקהל גלי צחוק. גם הקטעם הנוספים בהחלט מעניינים ומעוררי מחשבות אך רוח הדברים ברורה ולא אכסה כאן את כולם.

שורת ההצגות מסתיימת בקטע "חינוכי" מספר משלי בו חסיד שציציותיו משתלשלות משולי בגדו מטיף לבנו לא ללכת לזונות. כשמגיעים לתאור הזונה הופך החסיד לאותה זונה והציציות גולשות ישירות מציציות הזונה. מור אייל עוברת מספר היפוכים במהלך הקטע והופכת את הקטע החינוכי לקומדיה סאטירית שמשתמשת בתנועת גוף, מימיקה עשירה וגווני קול ליצור תמונה עשירה מצחיקה ופותחת פתח למחשבות מסוגים שונים.

בחלק מהקטעים נעשה שימוש בהצגה ויזואלית של המילים, מעין פארודיה על בימוי הלהקות הצבאיות של שנות השישים, ספק לעג ספק מחווה לסגנון שמזוהה עם נעמי פולני.

לסיכומו של ערב. אני צחקתי, הובכתי, הופתעי ובעיקר נהניתי מאוד. ואם במקרה הבנתי את הדברים באופן שונה מכוונת הבמאי, איש לא יוכל לטעון שתפיסתי איננה נכונה, כי באומנות הכל קביל וזכותו של כל אדם לראות את מה שמתאים לו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: