היתה פה פעם משפחה [ליזי דורון]

"דוקטור, יש לנו כאן מקרה של דור שני".
הלנה מתה במלחמת העולם השניה וחיה בארץ עד שמתה בפעם השניה בשנת 1990. הספר הוא מונולוג של הבת היחידה של הלנה שמתחיל מיד אחרי ההלויה ומשתרע על פני ימי השבעה. ספר קצר, 157 עמודים מרווחי שורות, ובכל זאת הקריאה ארכה זמן רב. הספר כתוב באופן ברור וקל לקריאה אך אני קראתי בו הלוך וחזור כי הוא מדבר אלי אישית.

תקציר הספר באתר סימניההמספרת חוזרת אל בית ילדותה הריק שבע עשרה שנים לאחר שעזבה אותו בגיל עשרים ואחת. היא לא מצפה שמישהו יבוא לשבעה, היא הרי הייתה כל משפחתה של האם, הלנה, שהלכה לעולמה והפעם לתמיד. רק החלו זכרונות ילדותה שקשורות לבית להפציע וכבר מתחילים להגיע אנשים… אנשים מ"שם" שכל עיסוקם הוא לעבור בין בתי הנפטרים ולהזכיר נשכחות. הספר מדלג בזיכרונות הבת ובסיפורי המבקרים בין התקופות השונות וכל הסיפורים כרוכים במוות. אלה שבאו משם אסרו על ילדיהם למות וחייבו אותם לאהוב את החיים. אצטט קטע ממכתב ישן שכתבה הלנה למנהל בית הספר של ביתה ושמבטא באופן מושלם הגיג שעבר במוחי פעמים רבות במהלך חיי: "את הילדה שלי, שבאה לעולם אחרי מלחמה נוראה, אני חייבת ללמד לאהוב את החיים. היא צריכה לדעת שאם חס וחלילה היא תצטרך להילחם, היא תלחם כדי לחיות, ולא כי טוב למות כמו שאתה וטרומפלדור חושבים".

מרבית המבקרים בבית השבעה הם אנשים מ"שם" שה"שם" שלהם הפך להיות חלק מזהותם, כמו דודה איטה מטרזינשטאט. באחד מערבי השבעה מנחמת אחת המבקרות את המספרת באומרה "את לא צריכה להיות עצובה, כשמישהו מאיתנו הולך יש סיבה למסיבה, המוות אצלנו הרי פחות כואב מהחיים".

הספר מפרט בין השאר סיפורים אישיים של ילדי הדור השני כשהיו ילדים וחיו את סיוטי הוריהם ושל אותם ילדים כשעל סף הפיכתם לבוגרים נהרגו חלקם במלחמה אחרת. אחת החוויות הקשות שעברו על המספרת בטרם עזבה את הבית הייתה כאשר ניסו להטיל עליה לבקר בבתי חבריה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים עם השליחים שיודיעו להורים שכבר איבדו פעם את כל עולמם וחיים רק כדי להשאיר ילדים שישאו את הגחלת, על מות ילדיהם.

אינני יודע כיצד הספר ישפיע על אחרים, מבחינתי התוכן קשה מאוד רגשית. המספרת, ליזי דורון, היא בת גילי וחוותה במהלך חייה חוויות דומות לשלי. בני קבוצת הגיל שלי שנולדו בארץ שנים בודדות אחרי קום המדינה משתפים שתי חוויות מכוננות. הראשונה היא חווית ילדות בסביבה שכולם בה עולים חדשים ולחלקם יש הטבעת מספר על הזרוע, מספר שמעיד על כך שהם "משם" אף שמרביתם אינם מוכנים לדבר על אותו "שם". החוויה השניה היא מלחמת יום הכיפורים בזמן השירות הסדיר. המשפחה שלי לא הייתה במחנות הריכוז, יהודי בולגריה הועברו למחנות עבודה בתוך בולגריה, מחנות שאכן עבדו בהם. שלטונות בולגריה לא שיתפו פעולה עם הנאצים ולא שלחו את יהודיהם למחנות ההשמדה. פסטיבל שירת החיים מספר על כך. בכל זאת, כל סביבת ילדותי הייתה מלאה באנשים שמספר מקועקע על אמת ידם – המכולתניק, מורים, שכנים, הפאנצ'רמאכר… כולם מ"שם", חלקם סיפרו וחלקם שתקו אך הסיפור היה כל הזמן באויר. את מלחמת יום הכיפורים עשיתי במיתלה. אמנם כל חברי הקרובים חזרו מהמלחמה, אך לא מעט מבני היחידה שלי, מחברי ללימודים וממכרי נשארו מתחת לפרחים. אמנם מעולם לא נאלצתי להודיע להורה על מות בנו אך אני עדיין זוכר את אותו אב שצלצל למרכזית הבסיס יום אחרי שחזרנו מהמלחמה לשאול מה שלום בנו ואני נאלצתי לשקר שאינני יודע כי נאסר עלינו בפקודה לדבר על ההרוגים.

זהו הספר השני של ליזי דורון. כשחזרתי לקרוא את מה שכתבתי על ספר אחר שלה שקראתי בעבר, התחלה של משהו יפה, גיליתי שגם שם אני מפרט את ההקבלה ביני לבין המספרת, עמליה, וחבריה בני דורי.

לא ברור לי אם אני מספיק אובייקטיבי להמליץ על הספר משום שהפכתי אותו לסיפור אישי. כשנטלתי את הספר לידי חשבתי שאגמור אותו ביומיים ולא הצלחתי להתנתק ממנו עד שקראתי כל קטע לפחות פעמיים בזמנים שונים.

לאחר שנודע לאם, הלנה, על אותם בנים שלא חזרו ממלחמת יום הכיפורים היא אומרת "את הגרמנים ניצחנו כאן, לא בתותחים, לא בטנקים ולא במטוסים. ניצחנו אותם כשהקמנו משפחות והולדנו ילדים. ועכשיו, כשנהרגים לנו הילדים אנחנו מפסידים גם את המלחמה ההיא." לא הצלחתי לחנוק את הדמעות.

ממליץ בחום ובכאב.

הוצאת כתר 2002 , 157 עמודים.
נוריתהה כתבה
http://www.nuritha.co.il/?l=he&a=239662

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: