חשבון נפש ובסופו ברכת שנה טובה

ימים אלה הם ימים של חשבון נפש. כל שנה בזמן זה אני מביט לאחור, מסכם את השנה הקודמת וקובע לעצמי יעדים לשנה הבאה.

במקום העבודה שלי, שהוא מאוד אמריקאי בתרבותו, קוראים לחשבון הנפש review ולהצבת היעדים commitments. בימים אלה אנו מצוּוִים על ידי המעסיק שלנו לסכם את השנה וקללותיה ולתכנן את השנה וברכותיה מבחינה מקצועית. הביטוי "בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה" מעלה בי מייד את האסוציאציה ל"עוד זה מדבר וזה בא". הביטוי הראשון לקוח מתפילת כל נדרי ואילו השני מקורו בספר איוב [א' יז]. בתודעתי מחוברים שני הביטויים לאחד בשיר ברית דמים ששרה מירי אלוני – שיר ישראלי מאוד שמגשר בין מוראות מלחמת יום הכיפורים לבין יסורי איוב. אני, שאינני שומר מצוות אך מאוד יהודי בהכרתי התרבותית, משלב בין חשבון הנפש הפרטי לבין זה המקצועי. אני רואה תכלית בחשבון נפש כיהודי, כישראלי, כשכיר בחברה אמריקאית וכבן תרבות. כשאני מביט לאחור אני שואל את עצמי במה הרחבתי השנה את אופקי התרבותיים וכיצד אשפרם בשנה העומדת בפתח.

בסיום סיפור חוויותי מההצגה המעולה מי מכיר את עמוס חפר ציינתי שההצגה גרמה לי להתחיל לחשוב על אותן אומנויות שנטשתי. פעם, בסיום תיכון, חלמתי להתפתח בתחומי הצילום והעיצוב אך הדבר נמנע ממני באותם ימים. כעשרים שנה מאוחר יותר שילמתי את חובי לעצמי כשהלכתי ללמוד צילום ועיצוב במכללת ויצ"ו בחיפה כתלמיד חוץ וכשומע חופשי. גם תיאטרון, ספרות ומוסיקה עיניינו אותי תמיד ומעולם לא עשיתי איתם משהו אמיתי. בתיכון פרטתי לא רע על הגיטרה, משך שנים הייתי הכי מוסיקאי במשפחתי אך בינתיים כולם עקפו אותי בסיבוב, גיל מפליא לנגן בגיטרה חשמלית בהרכב הרוק שהקים, עירית מנגנת בפסנתר, ליבי מחברת שירים ולחנים ורק אני עדיין מנגן שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים.

אז מה בכל זאת עשיתי בשנה בחלפה? לשמחתי אני מתעד חלק ניכר מחוויות התרבות שלי ולכן אני יודע שראיתי השנה לפחות 32 הצגות, קראתי לפחות 34 ספרים, ביליתי לפחות בשמונה אירועים מוסיקליים וכיתתי רגלי לפחות בשלושה ירידים ופסטיבלי מזון ושתיה. לא רע. ומה לא עשיתי השנה להרחבת אופקי? לא למדתי שום דבר חדש ולא יצרתי יצירה מקורית. בעבר ציירתי, צילמתי, ניגנתי מעט וגם כתבתי סיפורון או שניים. עכשיו עלי להציב לעצמי יעדים לשיפור החוויות שלי.

השנה אני רוצה ללמוד כיצד כותבים מחזה. לא, אין לי שאיפות להעלות הצגה על הבמה, רק לכתוב לעצמי. גם כשציירתי לא הצגתי את ציורי לראווה, עצם היצירה העניקה לי את הסיפוק הנדרש, אין לי צורך בתשואות הקהל. בחנתי את האפשרויות העומדות בפני ומצאתי שמבחר בתי הספר הראויים שיוכלו ללמד אותי כיצד כותבים מחזה מצומצם מאוד. המסגרת הלימודית שנראית לי כקולעת ביותר לציפיותי נמצאת בתל אביב בעוד אני חי בחיפה. בשלב זה אינני ערוך למחוייבות שכרוכה בנסיעה שבועית לתל אביב לצורכי לימוד בשעה שמצריכה יציאה מוקדמת מהעבודה ושיבה מאוחרת מאוד הבייתה. ליבי הציעה ללמד אותי. אני חי בחיפה והיא בתל-אביב, אומנם אפשר ללמוד בהתכתבות ובמפגשים על גבי הרשת אך אינני מאמין שנוכל להתמיד בכך.

במחשבה שניה קלטתי שעדיין לא למדתי בצורה מסודרת לקרוא מחזות, לצפות בהצגות בעין מקצועית ולנתח את החוויה. אני מרבה ללהג כאן על חוויות התיאטרון שלי. רבים מתייחסים לכתבי כאילו היו ביקורת ואני נאלץ להזכיר לכל הפונים אלי שאני חולק חוויות, אינני מבקר – אין לי ידע מקצועי בתחום ואין לי כישורים לבקר תיאטרון … אני מספר אך ורק על החוויה האישית שלי.

החוויה התאטרונית: מבוא לדרמה ולתאטרוןאולי אינני מוכן עדיין ללמוד לכתוב מחזות, קודם כל אשלים את השכלתי בקריאת מחזות, בצפיה בהצגות ובניתוחם, זה לפחות יתן מעט יותר תוקף למה שקוראי מכנים בשם ביקורת. הפתרון שנראה לי המתאים מכולם הוא כרגע לימוד עצמי. כבר הזמנתי את הספר 'החוויה התאטרונית: מבוא לדרמה ולתאטרון' מבית האוניברסיטה הפתוחה. ליבי תספק לי את המחזות הנדרשים ותציע לי מטלות מעשיות ובינתיים אני קורא את 'קנון התיאטרון העברי' של פרופ' שמעון לוי וקורינה שואף. אין לי כוונה לקרוא את הספר ברצף, הספר מתאים באופן מושלם להגדרת ספר מילוי ובכוונתי לקרוא קטעים ממנו בזמנים גנובים בין פעילויותי היומיומיות. כשכתבתי את מגדיר הספרים שלי התעלמתי במפגיע מספרות מקצועית, ספרי עיון ועזר וספרי לימוד. זו הייתה החלטה מושכלת אותה נימקתי למי ששאל בכך שמבחינתי ספרים אלה שייכים לתחום העבודה ולא לתחום הפנאי. היום הבנתי שספרות מקצועית שנוגעת לתחום התחביבים שלי בהחלט ראוייה להכלל בהגדרות תרבות הפנאי. יכול להיות שאחליט להרחיב את המגדיר במועד מאוחר יותר.

אין לי כוונה לוותר על לימודי מחזאות אך אלה יוכלו לחכות לשנה הבאה. הרי בכל עת עלינו להשאיר לפחות חלום לא מוגשם אחד – שיהיה לאן לשאוף ולמה לצפות. פעם, בשיחת פייסבוק עם חברים, ציטטתי מהמחזמר Annie את מילות השיר Tomorrow! Tomorrow! I love you, tomorrow You're always a day away. בדיון שהתפתח עידן טען שזה איום ונורא לחשוב שלעולם לא יגיע המחר ואילו אני טענתי שהשיר אופטימי מאין כמוהו, הוא מותיר את החלום לא מוגשם ותמיד יש מחר חדש לצפות לו. זה כמו לשאוף להגיע אל האופק, שאיפה שלעולם לא תתגשם אך תמיד תמשוך אותך קדימה לגלות עוד ועוד דברים חדשים.

בזה מסתיים חשבון הנפש שלי לרגע זה. בחנתי את השנה החולפת ובחרתי לעצמי יעד לשנה הנכנסת ואני יודע שכל תכנית ניתנת לשינוי בכל עת ובלבד שהשינוי יפתח הזדמנויות להרחבת אופקים.

שנה טובה לכולם, שנה מלאה משמעות, עשיה תרבותית והרחבת אופקים כי בסופו של דבר החתימה הטובה איננה בידי שמיים, מעשינו הם שמביאים אותנו אל המטרות, אל ההישגים ואל האושר שנלווה אליהם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: