מחזות… מחזות… מחזות…

חלק ממדף המחזותבעקבות החלטותי עליהן סיפרתי בחשבון הנפש לשנה החדשה התחלתי לקרוא מחזות. נכון יותר לומר שחזרתי לקריאת מחזות משום שאי פעם בעברי הרחוק מאוד זה היה הסגנון הספרותי החביב עלי. בילדותי נטולת הטלוויזיה והמחשב היה הספר מרכז עולמי התרבותי. באותה עת שאלתי ספרים ממספר ספריות בסביבת מגורי. מעבר לספרים, מרכז התרבות הביתי היה הרדיו הגדול בסלון ומחוץ לבית היו בתי הקולנע הענקיים וכמובן התיאטרון. באחד הימים, ככל הזכור לי היה זה כשלמדתי בכיתה ה' או ו', חליתי ונשארתי בבית. לא יכולתי לצאת לשאול ספרים בספריה ואת הספרים בבית קראתי כבר מזמן. ביאושי פניתי למדף ספרי הלימוד של אחותי הגדולה ממני בארבע וחצי שנים וגיליתי את המחזות. פתחתי ב'הקמצן' של מולייר והוקסמתי. מכאן המשכתי דרך אהרן מגד ושלום עליכם והתאהבתי בסגנון שמְאַלֵּץ את הקורא לא להחמיץ אף מילה ויוצר דמות מוחשית בדמיון. איש לא לימד אותי לקרוא מחזות אך ראיתי לא מעט הצגות כך שתרגום המחזה לתמונה דמיונית היה טבעי בעיני. קראתי לעצמי את המחזות בקול רם ו"ליהקתי" אנשים ומקומות שאני מכיר לדמויות ולזירות ההתרחשות במחזה להשלמת התמונה. איזה כיף!

לימים הגעתי לכיתה בה היו אותם מחזות חומר לימוד. המורה לספרות שהתייחסה אלינו, תלמידי המתמטיקה-פיסיקה, כאל מקרה אבוד סבלה ממני קשות, שכן, את מרבית המחזות הכרתי טוב ממנה ואף ידעתי לשחק קטעים נרחבים מהם בעל-פה. הייתה לי גם דיעה מגובשת למדי על המחזות בעוד המורה בעיקר ציטטה את מה שהוכתב בתכנית הלימודים במטרה להכין אותנו לבגרות. בקיצור, הייתי קוץ בישבנה של המורה שפטרה אותי בשמחה משיעוריה כאשר הצטרפתי לחוג הדרמטי. במבחנים בספרות קיבלתי ציונים עלובים למדי משום שהתייחסתי לספרים עצמם במקום להיות נאמן לכתבי דובשני – האורים והתומים של לימודי הספרות.

היום אני קורא מחזות ואת 'החוויה התיאטרונית' מבית האוניברסיטה הפתוחה. כתלמיד טוב, החלטתי להתחיל מהקלאסיקה. קראתי כבר את 'הדה גאבלר' של איבסן, המחזה שמוזכר בו אקדח במערכה הראשונה ועכשיו אני קורא את 'על עכברים ואנשים' של סטיינבק שגם בו האקדח יירה במערכה האחרונה. את 'על עכברים ואנשים' קראתי כבר מספר פעמים וראיתי את ההצגה ואת הסרט. אחד הדברים החביבים עלי במחזות הוא החופש לקרוא אותם בצורות שונות, אני יכול לקרוא מחזה מספר פעמים ולחוות חוויות חדשות. דווקא בנקודה זו הרגשתי מעט "לכוד" בקריאת 'הדה גאבלר' משום שאיבסן מותיר מעט מאוד חופש לבמאי, המחזה מכתיב את התפאורה, הלבוש והתאורה בפרטי פרטים וכל מחוות פנים וגוף של הדמויות מתוארת עד הפרט האחרון.

מספיק לעכשיו. מחזות נקראים מהר ואני קורא עכשיו קלסיקה שלפחות חלק ממנה כבר קראתי. אני מניח שלא אכתוב על כל מחזה שאקרא. אולי הדבר הנכון הוא לענות על קטע זה בסיום כל מחזה ולצבור לעצמי מעין יומן קריאת מחזות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: