כמו כולם – ניסים אלוני באוניברסיטת תל-אביב

האולם מוחשך, אור עולה על הבמה ואנו רואים את הרטה לוקאס יושבת, קולפת צנון ושרה 'איך שהזמן רץ'. איך שהזמן רץ? מה קורה פה? זה לא בדיוק שייך להצגה שבאנו לראות. האם הגענו להצגה 'כמו כולם' של ניסים אלוני? זו שנקראת גם בשם 'לוקאס הפחדן'? כנראה שכן. הבמאית אופירה לניאדו נטלה לעצמה מידת חופש ושיבצה בהצגה מספר שירים שניסים אלוני כתב או תרגם. ניסים אלוני לא תכנן למצוא שירים אלה בהצגה זו ובכל זאת הם משתלבים בהצגה ממש כאילו נתפרו עבורה. בספר רשימות של חתול רחוב מוזכר שניסים אלוני לא הסכים להכניס שינויים בְּמחזה שלו, ולטענה שגם את שיקספיר משנים ענה 'שייקספיר מת, אני עוד חי'. ובכן, היום מותר לבמאית לעבד את את המחזה והיא לקחה אותו באמצעות השירים למקום מאוד מעניין.

את השיר 'איך שהזמן רץ' שמעתי לפני שנים רבות מאוד באולם האקדמיה למוסיקה של אוניברסיטת תל אביב בביצוע רבקה מיכאלי. הביצוע של רעות הורוביץ שמשחקת את הרטה לוקאס מעניק לשיר משמעויות נוספות ומרתקות, פתיחה טובה להצגה.

המחזה 'כמו כולם' הוא ספק סאטירה, ספק פארסה, אולי אבסורד… גדולים ממני לא הצליחו למסגר את המחזה אז לי בטח מותר להיות מבולבל. אותי מרתק דווקא הצד הגרוטסקי בהצגה. הדמויות בנויות היטב ומשתלבות נהדר בהיגיון פנימי של עצמן. לכל דמות היגיון פרטי ששייך רק לה וכל אחד רוצה עולם שמתאים למידתו, אלא שרוח הקולקטיב במושבה של הארץ המתחדשת דורשת מכולם להיות "כמו כולם". לדרישה להיות כמו כולם יש היבט חומרי – שיכון, כיריים ופריג'ידר והיבט התנהגותי – ללמד אנגלית, להרצות בקיבוצים, להוריד את השפם, לעברת את השם, ולאכול צנון – כמו כולם. במקום לפרוט את ה"כמו כולם" לרשימת המכולת המלאה דורשת הרטה מבעלה, ד"ר קונסטאנטין לוקאס, לתרום דם כמו כולם. זוהי הדרישה האולטימטיבית, מבחן הנאמנות שיוכיח שהוא "כמו כולם". אלא שלוקאס פחדן ואיננו מוכן לתרום דם. בכל פעם שמוזכרת הדרישה לתרום דם קופץ לוקאס הפחדן על הכסא כאילו הדרישה לתרום דם רודפת אותו מהרצפה כמו עכבר, כלב או ג'וק. דימוי מוזר וגרוטסקי שמגביה את קומתו של לוקאס כך שדווקא ברגע ההשפלה שלו עיני האחרים נשואות אליו באופן אבסורדי כלפי מעלה.

גם פרופסור גרגוריוס, טיפוס מיוחד וציבעוני שמתגורר בביתם מזה שבע שנים, הוא אדם בעל עקרונות שאיננו מוכן להיות כמו כולם. גרגוריוס הוא טיפוס שהמאפיין העיקרי שלו הוא הטפילות. הוא איננו תורם דבר, הוא חי בבית משפחת לוקאס מבלי לשלם שכר דירה ומסתבר שהרטה נושאת בבטנה את בנו של גרגוריוס. כשנודע דבר ההריון ללוקאס, שמעריץ באופן תמוה את גרגוריוס, הוא שר את שירו של ז'אק ברל בתרגום ניסים אלוני 'איך הורגים את הנואף'. גם שיר זה לא נכתב, מן הסתם, להיות חלק מהמחזה וגם הוא, כמו קודמו, משתלב בהצגה היטב. לקראת סוף ההצגה אנחנו מוצאים שלוקאס הפחדן נשאר נאמן לעקרונותיו מתוך פחדנות וגרגוריוס האופורטוניסט הטפיל הולך לתרום דם ובעצם מתקפל מכל העקרונות שעליהם מתבססת התזה האקדמית שלו.

לא ראיתי את ההצגה בעבר, כך שאין לי מודל התייחסות. אלמלא הכרתי את כל השירים ששולבו בהצגה ממקומות אחרים הייתי מניח שהם חלק מהמחזה כפי שנכתב על ידי ניסים אלוני. ההצגה בשילוב המוסיקה והשירים יוצרים תמונה שלמה ובנויה היטב. גילום הדמויות קופץ מקצה לקצה ולא כל כך ברור לי אם זה נובע מהמחזה, מהעיבוד על ידי הבמאית או מאישיותם של השחקנים.

רעות הורוביץ בתפקיד הרטה לוקאס מציגה דמות מלאת הבעה כאשר היא מדברת, שרה ואפילו כאשר היא שותקת. לפעמים בשתיקה שלה יש יותר אמירה מאשר במילים שבוקעות מפי אלה שמדברים אליה. ברור לי שכבר ראיתי שחקנית זו בעבר למרות שאינני נזכר כרגע באיזו הצגה.

לוקאס הפחדן משוחק על ידי יואב אמיר. לוזר בעל עקרונות שבעצם נובעים מפחדנותו. יואב מעביר היטב את דמות הנמושה הגאה אך הדמות מעט מבולבלת בעיני. לוקאס הוא לפעמים גיבור ולפעמים פחדן לפעמים זקוף ולפעמים שפוף ואני מעט מבולבל. אם זו הייתה אכן כוונת המחזה-עיבוד-בימוי-משחק, הרי שהוא העביר היטב את תחושת הבלבלול.

ויטאלי פוקס משחק את פרופסור גרגוריוס. כאן קשה לי כבר להיות אובייקטיבי. ראיתי את ויטאלי במספר הצגות בעבר והוא מסומן אצלי מזה זמן רב כבשורה הבאה של התיאטרון. הדמות של פרופסור גרגוריוס מאוד קונסיסטנטית, העקרונות שלו מאוד ברורים – הוא טפיל. לא משנה על איזה עקרונות הוא מבסס את המסה החברתית שלו, חייו מנוהלים על בסיס עקרון פשוט מאוד – לחיות על חשבון אחרים, לא לתרום שום דבר אמיתי לחברה ולהנות מחייו. בסופו של דבר מצליחה הרטה לגלגל דוקא את גרגוריוס להיות "כמו כולם". התקשיתי להבין מהו המסר שניסתה להעביר פאת השיער העשויה מצמר פלדה שהסיחה את דעתי מהעיקר.

ניר ועקנין, יושב ראש המועצה, מציג דמות שכאילו באה מעולם אחר אל תוך המחזה ואיננה שייכת לו. דמות של עסקן ציבורי נבער וחסר הכישורים שנבחר בגלל היותו "כמו כולם" אבל יותר חביב וציבעוני. לראש המועצה הודבק חלק מהשיר 'בתנאי אחד' שניר ועקנין ביצע בחן למרות שמילות השיר אינו הולמות בדיוק את המוטו של להיות כמו כולם.

בסך הכל נהניתי מאוד מההצגה אך היא לא הותירה בי משקע כלשהו וכך המשכתי ישירות לערב העיון על ניסים אלוני בראש נקי ומוכן לבאות.

מחזה: ניסים אלוני
בימוי: אופירה לניאדו
עיצוב תפאורה ותלבושות: קארין רומנו-אשכנזי
עיצוב תאורה: אורי וייס
דרמטורגיה: חיים זהבי
ניהול מוזיקלי: דיאנה רוזנברג
ע. במאי : בוריס גרוליק ואפרת שרביט
הפקה : לימור אביבי

שחקנים:
– יואב אמיר
– רעות הורוביץ
– ניר וקנין
– ויטלי פוקס
נגנים:
– דיאנה רוזנברג
– חן גוטמן

עכשיו בחוג לתאטרון

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: