הגיג בעקבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה

כבכל שנה בבוקר יום הזיכרון לשואה ולגבורה קמתי גם הבוקר כשבראשי מתנגן שיר הפרטיזנים היהודים. כל רשתות הרדיו משדרות שירי אֵבֶל מינוריים ובראשי שיר עזוז וגבורה בקצב של מרש צבאי.

זה מכבר אני יודע שאני שרוט קמעה בכל הנוגע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כן, היום קוראים לזה פשוט יום השואה אך בילדותי במדינת ישראל הצעירה היה חשוב למערכת החינוך להדגיש את הגבורה ולהצניע את השואה. באותם ימים רבים מהאנשים סביבי היו מקועקעים במספר סידורי. כשהחנווני במכולת השכונתית הגיש לי את המצרכים בהיתי בקעקוע שעל אמת ידו בהערצה, הוא היה בשואה ולכן הוא גיבור. המונחים שואה וגבורה קושרו בראשינו הצעירים היטב, את המונח 'כצאן לטבח' שמענו בגיל מאוחר יותר.

באותם ימים פִּמפְּמוּ באוזנינו הרכות בשנים שדור ההורים שלנו הוא דור השואה ואילו אנחנו דור התקומה ולכן מוטל עלינו להגשים את מה שדור ההורים החמיץ בגלל השואה. הקביעה שכל המבוגרים מהשואה היו גיבורים, בזכותם חזרנו למולדת ולכן הדור שלנו אחראי לְשַמֵר את הישגיהם ולשמור על המולדת החדשה-ישנה מטילה עול כבד למדי על כתפיו של ילד.

את תמונות הזוועה ממחנות ההשמדה התחלנו לראות בגיל מבוגר יותר. שמעתי בילדותי לא מעט עדויות בגוף ראשון על אירועי הגבורה במחנות ההשמדה ובגיטאות, אז עוד היו בינינו הרבה מאוד עדים שניצלו מהתופת. סיפורי הזוועה לא הגיעו אלינו בגוף ראשון, אלה שלא התפארו בגבורתם בחרו לשתוק. יש במשפחתי אנשים שאני יודע שעברו אירועי אימה בשואה ואינני יודע מפיהם על כך דבר וחצי דבר, הם מגינים בעיקר על עצמם מפני אותם זכרונות וככל הנראה לא נדע את סודותיהם לעולם.

 

שיר הפרטיזנים היהודים

מילים: הירש גליק
תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
לחן: דמיטרי פוקראס, דניאיל פוקראס
שנת כתיבה: יידיש: 1943 עברית: 1945
שנת הלחנה: 1937

אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים
אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת וְיִסּוּרִים
וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה
הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה.

עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל.
עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל.
אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר
כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר.

בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב;
הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב,
כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם,
יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם.

עַל כֵּן אַל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

ביתי ובני נולדו לדור שבו המידע חשוף וגלוי. בנוסף לתיעוד ההיסטורי ולמוזיאונים ברחבי העולם קיימת פעילות אומנותית נרחבת ששואבת את השראתה מהשואה – סרטי קולנוע, ספרים, מחזות ויצירות מוסיקליות. העובדות ההיסטוריות מתועדות היטב ובכל זאת יש כאלה שמכחישים אותן. בקיץ האחרון נכחתי בעדויות לזוועות השואה במוזיאון היהודי בברלין , בבית ועידת ואנזה – המקום ממנו יצאה ההנחייה כיצד לבצע את 'הפיתרון הסופי' ובתחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו.

תחנת הרכבת בגרונוואלד שממנה נשלחו למעלה מ 50000 יהודי ברלין במסלול שהוביל אותם אל המחנות בהם הם נרצחו

לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון שם למדתי פרטים נוספים על השואה וסוף סוף נחשפתי למספר הכולל של האנשים שנרצחו במערך ההשמדה המתועש שהגו הנאצים – אחד עשר מיליון אנשים, ששה מיליון מביניהם יהודים והשאר צוענים, צבעוניים הומואים ובני "גזעים נחותים" אחרים. לבושתי דווקא ליד ושם לא הגעתי עד היום.

שיר הפרטיזנים–ביצוע מרטיט של שצעון ישראלי

פתחתי בסיפור על אותו שיר לכת צבאי זקוף ראש שמתנגן בראשי בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה. בעוד שבוע נשמע את שיר הרעות, שיר עגמומי ומינורי לזכר החברים הנופלים. למחרת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יגיע יום העצמאות שבו נשמע בסיום כל טקס את ההמנון הלאומי שלנו, התקוה, שגם הוא שיר עגמומי ומינורי שלא לאמר תבוסתני. כל שנה, כשמגיע מועדם של השירים שהזכרתי אני תוהה ביני לבין עצמי למה דווקא את השואה אנחנו מציינים בשיר גבורה שכולו תקווה ואילו את יום העצמאות אנו מציינים בשירים עגמומיים. והכי תמוה בעיני הוא המסר הכל-כך חסר תקוה של ההמנון הלאומי – התקוה. מתוך כבוד להמנון אחסוך מכם ניתוח מעמיק יותר של מילותיו. מחשבות אלה מנקרות במוחי כבר שנים, אז הנה אמרתי את המילים בפרהסיה.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • ליבי  On 13 באפריל 2010 at 11:35

    שמעתי ברדיו שלשום בערב שיר שאני מכירה ואוהבת, ולראשונה קלטתי על מה הוא מדבר.
    בשבילי, השואה היא כל מה שנחשפתי לו, כמו שכתבת, אבל היא גם אותם קשישים שנמצאים בתוכנו, עם אותו שקט, אותה עצבות ואותה בדידות. חלקם הגדול חיים בעוני מחפיר ובקשיים לעבור עוד יום בחיים.
    הנה השיר:

    אופניים וספר
    =============
    ביצוע: נקמת הטרקטור
    מילים ולחן: אבי בללי
    מופיע באלבומים: מטבח אקוסטי (1996) | ארונות מטבח (1995) |

    בוא ילד שב ותשמע
    משהו הלילה
    אני די במקרה כאן גר
    בגן האפור
    גם אני פעם היו לי
    אופניים וספר
    ואולי גם היה לי
    ילד בגיל תיכון

    וכשגשם יורד ורע לי
    הדמעות נשטפות והולכות
    לשום מקום
    וכשילד כמוך עובר
    קצת רע לי
    אולי גם אני היה לי
    ילד בגיל התיכון

    איך הזמן מתרוצץ
    מול עיני ובורח
    גם אני השכנים
    פעם קראו לי אדון
    והיתה גם אחת
    שאותי אהבה מאירופה
    כשאיבדתי אותה
    גם איבדתי קצת הגיון

    וכאן אפשר לשמוע אותו:

    אהבתי

  • יוסי רן  On 2 בנובמבר 2010 at 18:33

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: