הדודה של מנש [תיאטרון חיפה]

בדרך כלל כאשר אני הולך להצגות אני יודע למה לצפות. הפעם המצב שונה. ההצגה ניתנה לי במסגרת מנוי סגור של תיאטרון חיפה שרכשנו בעיקר משום שמחיר המנוי הוא על סף הגיחוך. לפני ההליכה להצגה קראתי את התקציר שמפרסם התיאטרון . מהתקציר למדתי שמדובר ב"קומדיה חברתית על עשירים נצלנים ועניים עצלנים" מאת אילן חצור. את מבקר המדינה שכתב אילן חצור על-פי רביזור של גוגול אהבתי מאוד, כמו-כן ההצגה מתהדרת ברשימת שחקנים מכובדת. בסך הכל צירוף שמעודד ציפיות.

חבורת שחקנים מהשורה הראשונה של התיאטרון, כולם מאוד מוכשרים ועושים את מלאכתם נאמנה, אך ההצגה בכללותה היא קומדית סטראוטיפים. אין לי שום דבר נגד שימוש בסטראוטיפים כדי להפעיל את האסוציאציות הרגשיות של הקהל במינימום מאמץ, אך במקרה זה נראה לי שהבמאי גדש מעט את הסאה. כל השחקנים משחקים כל הזמן תוך הדגשת הסטראוטיפים באופן מוחצן כל כך שאותי זה כבר מביך. העלילה אמורה להיות סאטירה חברתית אך הסיפור כל כך פשטני שהכל צפוי ונותרת רק הקומדיה שאכן סוחטת מהקהל גלי צחוק שחלקם, כאמור, מביכים אותי. יש בהצגה גרעין של ביקורת חברתית אך הוא אובד בתוך עודף המבטאים, הצעקות והלבוש המוגזם שנועדו בעיקר להצחיק אך בין לבין העלימו את העוצמה של המילים. להערכתי יש כאן החמצה של סאטירה חברתית במטרה לקרוץ לקהל מנויים שבא לקבל בידור ללא מאמץ. חבל.

בהפסקה חשבתי לעצמי שהנה נחשפתי למושג חדש בתחום התיאטרון. זוכרים את מגדיר הספרים שלי? הגדרתי שם, בין השאר, את המושג 'ספר נסיעה'.

ספר נסיעה
ספר נעים ונח לקריאה, לא מעיק, לא מותיר משקעים, אפשר לעזוב אותו מתי שרוצים ולשוב אליו בלי לדפדף עשרים עמודים אחורה כדי להכנס לעניינים ואפשר אפילו להפסיק לקרוא באמצע. אחת התכונות העיקריות של ספר נסיעה גלומה, לתפיסתי, באפשרות לזנוח אותו בכל שלב ולשכוח ממנו – הנסיעה נגמרה. ספר נסיעה ישכח לרוב כבר למחרת הקריאה. אם נתקל בו שנית בדרך כלל לא נזכור שקראנו בו. אין כל סיבה לשמור אותו על המדף לקריאה עתידית. מקובל יותר לקרוא לסיווג זה בשם ספר טיסה, שיניתי את השם לספר נסיעה משום שאני נוסע ברכבות יותר משאני טס.

ההצגה ' הדודה של מנש' מתאימה לתפיסתי להגדרה של 'הצגת נסיעה'. ברור לי שאי אפשר לראות הצגה בנסיעה אך כל שאר המאפיינים ממש דומים – הצגה נעימה, לא מעיקה, לא מותירה משקעים, אפשר להפסיק באמצע ללא תחושת החמצה וסביר להניח שמחר ההצגה כבר תשכח.

כל השחקנים מעולים ומעל כולם בולטים ישראל גוריון ורבקה גור שמציגים דמויות שלמות ובנויות היטב מבלי להגרר לסטראוטיפים. אודיה קורן עוברת מספר מטמורפוזות-לרגע במהלך הצגה באופן מאוד משעשע וקולע. אסי לוי, שחקנית מעולה 'עם קבלות' משחקת היטב את דמות האם הפרחה אם כי לטעמי הדמות מוגזמת מידי. ברור שאסי לוי אוהבת את הדמות שהיא מגלמת ונהנית מהתגובות המיידיות להן היא זוכה מהקהל, אני הייתי מעדיף שיהיה בדמות מעט יותר גיוון.

תפאורה מעניינת שמשרתת היטב את ההצגה ומדגישה באופן מובהק את ההבדל הקיצוני בין הוילה של גדעון הררי לבין הדירה העלובה בה מתגורת משפחת מנש בביוף. גם השמות סטראוטיפיים להפליא כצפוי.

בסך הכל הצגה לא מזיקה.

מי שרוצה תוכנית בידור גורפת צחוקים לנקות את הראש יכול לבחור בהצגה זו ולהנות ממנה כפי שיהנה מהופעת סטנד אפ מוצלחת.

מי שחשקה נפשו בסאטירה נוקבת שתגרום לו לחשוב על העוולות החברתיות עוד כמה ימים כדאי שיחפש לו הצגה אחרת.

מאת: אילן חצור // בימוי: אלון אופיר // מוסיקה: ישראל ברייט // תפאורה: מיכאל קרמנקו // תלבושות: אורן דר // תאורה: עדי שימרוני

משתתפים: אפי ביבי, סלבה ביברגל, ישראל גוריון, רבקה גור, אני דדון, גיל וייס, אסי לוי, נורמן עיסא, אבי פניני, אודיה קורן

תקציר ההצגה באתר התיאטרון.

ביקורת מאת: אלעד נעים שאהב מאוד את ההצגה.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: