הצבוֹע, העיט וזכר הנופלים

"אַת צבוֹע העט על הפגרים!" מטיח הכומר באמא קוראז' במחזה של ברטולד ברכט "אמא קוראז' וילדיה".

mothercourage_198b[1]אמא קוראז' גוררת את עגלת הקנטינה שלה בעקבות הכוחות הלוחמים במלחמת שלושים השנים. היא עושה את פרנסתה מהמלחמה, אם יפרוץ שלום יִגָּדַע מטה לחמה. כשמגיע שלום היא נחפזת לשוּק לנסות לחסל את עסקיה ואז המלחמה מתחדשת והכל בא על מקומו בשלום. הכומר אומר לטבח "ליפול בקרב זה חסד, לא אסון." אמא קוראז' מאבדת את שני בניה אך אף אחד מהם לא נפל בקרב, שניהם מתו בעקבות בצע כסף וחמדנות, האחד בגלל המלחמה והאחר בגלל השלום שהבליח לרגע.

מלחמת שלושים השנים הייתה מלחמת דת בין הנוצרים הקתולים והלותרנים לבין הפרוטסטנטים. לעומתה מחוירים עימותי הפלגים והעדות במדינתנו ואפילו המאבקים בין הפלגים הנוצרים, הדרוזים, הסוּנים והשיעים בלבנון. אנחנו נלחמים על חלקת אלהים הקטנה של כולנו, חותמים הסכמי שלום, שבים להלחם וכל הזמן מנסים להאמין שזו המלחמה האחרונה ומכשירים חיילים למלחמה הבאה.

%D7%A2%D7%99%D7%98_%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A8[1]

בימים שבין 'מלחמת יום הכפורים' לבין 'מבצע שלום הגליל' שנקרא בפי כל 'מלחמת לבנון' העלה על מסכינו הבמאי יקי יושע סרט בשם העיט. הסרט מציג את מפעלי הנצחת חללי צהל במערומיהם. אני הכרתי את מפעלי ההנצחה הללו ממש מקרוב והרגשתי מבוכה רבה כאשר הוזמנתי לפתיחות חדרי הנצחה של חברים שהכרתי היטב וידעתי עד כמה ההנצחה מעוותת את זכרו של אותו חבר כדי להתאימו למתכונת שעיצב קבלן ההנצחה.

העיט צונזר בארץ ונגנז כך שסביר להניח שרק בני דורי זכו לראותו. הסרט מספר על קצין צעיר שעוזר להנציח את זכר חברו שנהרג במלחמת יום הכיפורים ומפה לשם מתגלגל להיות קבלן הנצחות. בסיום הסרט הקצין מגוייס למילואים ומתדרך את חייליו לקראת היציאה לקרב. בסיום הפקודה מורה  הקצין לפיקודיו לכתוב שיר ולהפקידו בידי הפקידה.

אילו שאלו אותי מאין לקוחות המילים "עוד מעט נהפוך לשיר" הייתי מחפש אותן במחזות סאטיריים דוגמת 'את ואני והמלחמה הבאה' של חנוך לוין או ב'בימים האלה בזמן הזה' של עדו סתר. אינני מבין מה עבר במוחם של פרנסי תחנת השידור הצבאית כשהגו את הצירוף 'עוד מעט נהפוך לשיר', אותי זה מצמרר כל פעם מחדש כבר שמונה שנים.

banner_bigs_[1]בדף האירוע באתר גלי צהל כתוב 'מידי שנה אוספת התחנה הצבאית מהארכיונים, מקצינות הנפגעים, מבני משפחות שכולות ומחברים, קטעים שהשאירו אחריהם נופלים. אלה מועברים למיטב אמני ישראל, שמלחינים ומבצעים אותם בהתנדבות מלאה'.

הרעיון בהחלט יפה ומחמם את הלב ואפילו יוצאים ממנו שירים ממש ראויים. הבעייה שלי היא עם השם. השם איננו מדבר על אלה שנפלו אלא על אלה שעוד יפלו בעתיד. הביטוי 'עוד מעט נהפוך לשיר' אומר בגוף ראשון רבים שבקרוב נמות ומה שישאר מאיתנו הוא שיר. האם על זה מחנכת תחנת הרדיו הצבאית את חיילי צהל? האם מטרת החיילים היא להפוך לשיר? ואני חשבתי שקודם כל חשוב לחיות ולהמשיך ליצור. בילדותי הרבו לצטט את ה'טוב למות בעד ארצנו' שמיוחס ליוסף טרומפלדור. באותם ימים חינכו אותנו להתייחס למילים אלה ממש ברצינות, הציניות שעוטפת את הביטוי נולדה הרבה יותר מאוחר. שם פרוייקט ההנצחה של גלי צהל 'עוד מעט נהפוך לשיר' מחזיר אותנו אל הסיסמאות הנבובות שאנשים קידשו פעם מבלי לרדת לעומק המילים.

אנא העמידו אותי על טעותי והראו לי שאני הוא הלוקה בהבנת הנקרא.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • טלי  On 17 באפריל 2010 at 18:50

    לצערי, יוסי, אין שום פגם בהבנת הנקרא שלך.

    הבנת הנכתב, המושמע והמדובר היא שבעייתית…אלה שניסחו את הכותרת הזאת כשלו בהבנת משמעותה, וזה חבל אבל לא נורא, אלה שמנסחים את הנאומים והמדיניות, שמקדשים את המוות ואת הנפילה בקרב ומטביעים עמוק את תפיסת ה"לנצח נאכל חרב" – לא כשאלה רטורית כפי שנכתבה במקור אלא כציווי וכהכרח, הם אלה שכושלים בהבנה, לעניות דעתי כמובן.

    אהבתי

  • ליבי  On 18 באפריל 2010 at 01:31

    צר לי להיטפל לקטנות, אבל אמא קוראז' מאבדת גם את בתה האילמת.
    בת.
    אילמת.
    היא דווקא הקריבה את עצמה בצורה די הירואית, כשבחרה לעלות לגג ולהקים רעש, על מנת להזהיר מפני התקפה קרבה. היא נורית בידי החיילים.
    למה לא ציינת גם אותה?
    זה היה פרץ פמיניזם קצר, ואני מבטיחה שהוא עוד ישוב ויעלה בעתיד.

    אהבתי

    • יוסי רן  On 18 באפריל 2010 at 02:35

      מטרת הרשימה היא להציג את קהות החושים הלאומית שמקבלת בשלווה את הקביעה ש"עוד מעט נהפוך לשיר". אמא קוראז' וילדיה אינם נושא הרשימה, הם נמצאים כאן רק כדי להדגיש שגם שלוש מאות וחמישים שנה לפני מלחמות ישראל נאמר לאנשי צבא וללוחמים ש"ליפול בקרב זה חסד, לא אסון" או במילותינו "טוב למות בעד ארצנו". להראות שגם אז היו כאלה שהתפרנסו מהמלחמה ומהשכול וכן שמותו של איש צבא הפך אותו לגיבור גם אם לא עשה כל מעשה גבורה. תעשיית ההנצחה מטפלת רק בזכרם של חיילים, אזרחים שנהרגו במלחמה אינם מונצחים גם אם עשו מעשי גבורה ולעומתם חיילים שנהרגו בתאונת דרכים בעת שרותם הצבאי זכו להנצחה כגיבורים [אני מכיר אחד כזה אישית]. קאתרין האילמת עשתה מעשה גבורה אך לא הייתה חיילת ולכן לא תזכה אפילו לקבורה מכובדת, ובודאי שלא תונצח כגיבורה, היא איננה הנושא. אילו הייתה לוחמת שנשלחה על ידי גוף צבאי מקיסריה לצנוח מעבר לקוי האוייב ביגוסלביה, היו מלחינים את השירים שכתבה ומשמיעים בטקסי האבל. אותם שירים היו נותרים במגרתה של חנה סנש ונשכחים אלמלא הונצחה כגיבורה. כאן אני עומד לדרוך על מוקש אך זה ממש מתבקש. המחזה הזוכה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים נכתב על-פי ספרו של החייל החטוף גלעד שליט. גלעד לא נשבה במהלך לחימה, הוא לא עשה כל מעשה גבורה, הוא נחטף בזמן שלא עסק בכל פעילות מבצעית. גלעד שליט מתוייג כראוי להנצחה כי הוא חייל. אגב, הספר נלקח ממגרתו של גלעד שליט על ידי הוריו ופורסם מבלי לקבל את רשותו, אבל זה שייך לסיפור אחר לגמרי.

      אהבתי

  • יוסי רן  On 5 במאי 2012 at 11:36

    שנתיים מאוחר יותר – רשימה באישתון ששמה "גיבורים נולדים במותם" מפרטת בדיוק מדהים את תעשיית הנופלים. http://wp.me/p205gq-av

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: