הצבוֹע, העיט וזכר הנופלים

"אַת צבוֹע העט על הפגרים!" מטיח הכומר באמא קוראז' במחזה של ברטולד ברכט "אמא קוראז' וילדיה".

אמא קוראז' גוררת את עגלת הקנטינה שלה בעקבות הכוחות הלוחמים במלחמת שלושים השנים. היא עושה את פרנסתה מהמלחמה, אם יפרוץ שלום יִגָּדַע מטה לחמה. כשמגיע שלום היא נחפזת לשוּק לנסות לחסל את עסקיה ואז המלחמה מתחדשת והכל בא על מקומו בשלום. הכומר אומר לטבח "ליפול בקרב זה חסד, לא אסון." אמא קוראז' מאבדת את שני בניה אך אף אחד מהם לא נפל בקרב, שניהם מתו בעקבות בצע כסף וחמדנות, האחד בגלל המלחמה והאחר בגלל השלום שהבליח לרגע.

מלחמת שלושים השנים הייתה מלחמת דת בין הנוצרים הקתולים והלותרנים לבין הפרוטסטנטים. לעומתה מחוירים עימותי הפלגים והעדות במדינתנו ואפילו המאבקים בין הפלגים הנוצרים, הדרוזים, הסוּנים והשיעים בלבנון. אנחנו נלחמים על חלקת אלהים הקטנה של כולנו, חותמים הסכמי שלום, שבים להלחם וכל הזמן מנסים להאמין שזו המלחמה האחרונה ומכשירים חיילים למלחמה הבאה.

בימים שבין 'מלחמת יום הכפורים' לבין 'מבצע שלום הגליל' שנקרא בפי כל 'מלחמת לבנון' העלה על מסכינו הבמאי יקי יושע סרט בשם העיט. הסרט מציג את מפעלי הנצחת חללי צהל במערומיהם. אני הכרתי את מפעלי ההנצחה הללו ממש מקרוב והרגשתי מבוכה רבה כאשר הוזמנתי לפתיחות חדרי הנצחה של חברים שהכרתי היטב וידעתי עד כמה ההנצחה מעוותת את זכרו של אותו חבר כדי להתאימו למתכונת שעיצב קבלן ההנצחה.

העיט צונזר בארץ ונגנז כך שסביר להניח שרק בני דורי זכו לראותו. הסרט מספר על קצין צעיר שעוזר להנציח את זכר חברו שנהרג במלחמת יום הכיפורים ומפה לשם מתגלגל להיות קבלן הנצחות. בסיום הסרט הקצין מגוייס למילואים ומתדרך את חייליו לקראת היציאה לקרב. בסיום הפקודה מורה  הקצין לפיקודיו לכתוב שיר ולהפקידו בידי הפקידה.

אילו שאלו אותי מאין לקוחות המילים "עוד מעט נהפוך לשיר" הייתי מחפש אותן במחזות סאטיריים דוגמת 'את ואני והמלחמה הבאה' של חנוך לוין או ב'בימים האלה בזמן הזה' של עדו סתר. אינני מבין מה עבר במוחם של פרנסי תחנת השידור הצבאית כשהגו את הצירוף 'עוד מעט נהפוך לשיר', אותי זה מצמרר כל פעם מחדש כבר שמונה שנים.

בדף האירוע באתר גלי צהל כתוב 'מידי שנה אוספת התחנה הצבאית מהארכיונים, מקצינות הנפגעים, מבני משפחות שכולות ומחברים, קטעים שהשאירו אחריהם נופלים. אלה מועברים למיטב אמני ישראל, שמלחינים ומבצעים אותם בהתנדבות מלאה'.

הרעיון בהחלט יפה ומחמם את הלב ואפילו יוצאים ממנו שירים ממש ראויים. הבעייה שלי היא עם השם. השם איננו מדבר על אלה שנפלו אלא על אלה שעוד יפלו בעתיד. הביטוי 'עוד מעט נהפוך לשיר' אומר בגוף ראשון רבים שבקרוב נמות ומה שישאר מאיתנו הוא שיר. האם על זה מחנכת תחנת הרדיו הצבאית את חיילי צהל? האם מטרת החיילים היא להפוך לשיר? ואני חשבתי שקודם כל חשוב לחיות ולהמשיך ליצור. בילדותי הרבו לצטט את ה'טוב למות בעד ארצנו' שמיוחס ליוסף טרומפלדור. באותם ימים חינכו אותנו להתייחס למילים אלה ממש ברצינות, הציניות שעוטפת את הביטוי נולדה הרבה יותר מאוחר. שם פרוייקט ההנצחה של גלי צהל 'עוד מעט נהפוך לשיר' מחזיר אותנו אל הסיסמאות הנבובות שאנשים קידשו פעם מבלי לרדת לעומק המילים.

אנא העמידו אותי על טעותי והראו לי שאני הוא הלוקה בהבנת הנקרא.