סיפור חיפאי על ספרות, תרבות וחברה

HaifaStoryלפני זמן מה קיבלתי בפייסבוק הזמנה לאירוע שנקרא סיפור חיפאי. בתחילה גיחכתי לעצמי "מה הסיפור?" והמשכתי הלאה. HaifaStory1הפייסבוק, ירום הודו,הפך זה מכבר למזבלה של הזמנות שפשוט אינני יכול ואינני מעוניין לעקוב אחרי כולן וכך אני מפספס מידי פעם אירוע תרבות בעל ערך. הפעם, לשמחתי, הותקפתי גם מכיוון המייל האישי שלי ומאחר שמזמיני בפייסבוק ובמייל הינם אנשים שדעתם בנושאי תרבות נחשבת בעיני חזרתי להתעמק בהזמנה. ובכן ההזמנה מספרת שבמסגרת 'סיפור חיפאי' מתקיים יריד ספרים רב לשוני ורב שיח על ספרות, תרבות וחברה. בין החסויות והתודות שמכסות כשליש משטח ההזמנה נתקלתי במשפט שאומר משהו על הפיכת חיפה מעיר מעורבת לעיר משותפת, זה כבר מתחיל לדבר אל ליבי, הרי יש לי מכרים במרבית התרבויות שחולקות ביניהן את עירי חיפה והרעיון ליצור עיר משותפת ממש קוסם לי גם אם אינני מבין בדיוק את משמעותו.

אחד האירועים ב'רב שיח על תרבות וחברה' נקרא השפות הן שביל, הן גבול, הן מקום – שלושה עצמים סותרים בתוך שבע מילים… זה כבר ממש מסקרן. הכותרות מרמזות בצורה רופפת מידי על אופי האירוע ולא ברור לי לאיזו חוויה לצפות. אני מאוד אוהב השוואות תרגומים ואת הדיון מנחה המתרגמת הרב-לשונית ד"ר חנה עמית-כוכבי, עכשיו ברור לי שלא אסלח לעצמי אם אחמיץ את הדיון ואחר כך יסתבר לי שאכן עסק בענייני תרגום.

היום אני בתל-אביב והאירוע מתקיים בחיפה. אני רוצה להגיע ל'השפות הן שביל, הן גבול, הן מקום' שמתחיל ב 20:30 . אני יוצא למירוץ נגד השעון ומגיע לפאתי חיפה מעט אחרי שמונה בערב, הסיכוי להגיע לדיון במועד קלוש למדי. אני מגלה שדרכי חסומה על ידי ניידות, אמבולנסים ורכב כיבוי אש – אירוע חבלני? לוא דוקא, זה משהו שנשמע כמו שירת התעוררות חסידית שאינני יודע מה פשרה. אחת התרבויות אותן אני פוגש מידי פעם בעירי חיפה מטופלת באמצעות חסימת כבישים. אני מצליח לחמוק הלאה, אולי לא אאחר יותר מידי. אני מגיע לכניסה לרחוב מסדה שבהמשכו, ברחוב טבריה, מתקיים האירוע, אלא שהכניסה לרחוב חסומה על ידי גורמי בטחון. עוד אירוע תרבות חוסם כבישים. אני כבר משלים עם כך שהפסדתי את הדיון אך לאחר מירוץ המכשולים המטורף אינני מוכן לוותר, אגיע לפחות לראות יריד ספרים רב לשוני. אני יוצא למסע של סובו הדר והקיפוה ולבסוף חונה ברחוב בן יהודה שבאורח פלא לא נחסם לתנועה ושועט יחד עם גיל במעלה נתיבי המדרגות של הדר הכרמל ומגיע לרחוב טבריה 15 – כאן מתקיים האירוע. בכניסה למבנה שנקרא, ככל הזכור לי, מתנ"ס הדר אנחנו נפעמים, המקום משרה אוירת תרבות נעימה, מוזר שלא היינו כאן עד כה. אנחנו שואלים את האנשים שבוחנים ספרים בשפות שונות היכן מתקיים הרב-שיח… אף אחד, אפילו העומדים בשער ועובדי המזנון, איננו יודע דבר על רב-שיח. לבסוף, במעלה המדרגות אנחנו פוגשים מישהי שיורדת מהגג ועונה לסימני השאלה שנחקקו במצחינו שהרב שיח מתקיים על הגג. השעה מאוחרת, אולי נגיע לסוף הדיון. אנו מתיישבים על הכסאות שהוצבו על הגג ומגלים לימיננו את ד"ר חנה עמית-כוכבי. מסתבר שלוח הזמנים של האירוע התעכב יותר מאיתנו… הקדמנו. על הבמה הקטנה המשורר מרוואן מח'ול קורא אחד משיריו בהחצנת רגשות שמתנדנדת בין זעם, השלמה ותקווה ואינני מבין כמעט דבר. עוד מעט יתחיל הדיון בנושא 'השפות הן שביל, הן גבול, הן מקום'.

השפות הן שביל, הן גבול, הן מקום

Panel

על הבמה, משמאל לימין, הסופר ומשורר מרזוק חלבי, הסופר אברהם אדגה, המנחה – ד"ר חנה עמית-כוכבי והמשוררת עינת טרכטמן. המנחה מבקשת מהמשתתפים להציג את עצמם ולהציג קטע מיצירתם.

המשוררת עינת טרכטמן פותחת בהכרזה שיש לה שני שמות, דוברי העברית קוראים לה עינת ודוברי הרוסית קוראים לה בשמה המקורי – אִינָה. עינת חיה זמן רב הארץ ושולטת בשפה העברית אך מעדיפה לכתוב בשפת האם שלה – שיריה פונים אל דוברי רוסית בלבד. היא קוראת אחד משיריה, אמנם אינני מבין את מרבית המילים אך בתוך עמי אני יושב ולכן אני מבין לא מעט מילים רוסיות. היא קוראת בהטעמה ובניגון שאפשר ממש ללמוד מהם על אופי השיר. השיר תורגם לעברית על ידי אדם אחר, אולי איננה מרגישה מספיק בטוחה בשפה עברית על מנת לתרגם את יצירותיה בעצמה. היא קוראת את הנוסח העברי וקריאתה מעט מכנית וחסרת רגש. כאן הבנתי את כל המילים אך אלמלא שמעתי את הנוסח הרוסי הייתי מפסיד חלק מהחוויה. נראה לי שעינת מעדיפה להיות אִינָה ולהתבצר בעמדת הנוחות שמקנה לה שפת האם. אם קלטתי אותה כשורה, מבחינתה השפה היא יותר גבול מאשר שביל וללא ספק שפת האם שלה היא מקום. היא מדגישה את הקשר של השפה בה נכתבת שירתה אל נופים שמזוהים עם אותה שפה ואלה אינם נופי חיפה, העיר בה היא חיה מזה זמן רב מאוד. אינני משוכנע שאִינָה סקרנית במיוחד להכיר את התרבות העברית.

הסופר אברהם אדגה כותב עברית. שפת האם שלו היא למיטב הבנתי אמהרית אך חשוב לו לפנות אל הקורא העברי ולהגיד את דברו. אברהם מספר לנו שהוא מתפרנס מהנדסת בניין. הוא מעיר בהשלמה שמכתיבה איננו יכול להתפרנס. אברהם הגיע לארץ לפני כעשרים וחמש שנים בדרך לא דרך שכללה שהות של שנה בסודן שבמהלכה ראה אנשים רבים מאבדים את חייהם. אברהם היה באותם ימים בן שמונה עשרה שנים, נער שעדיין מסתמך על הוריו, אך העליה לארץ הכריחה אותו להפוך במהירות רבה ל"מבוגר האחראי" – פֶּה להוריו שלפתע הפכו להיות תלויים בו. לפני מספר שנים ליויתי קבוצת תלמידי פנימיה בהתנדבות. מרבית הנערים והנערות היו עולים מאתיופיה וממדינות חבר העמים ומיעוטם ממדינות המערב. באותם ימים למדתי שאחד הנושאים המעיקים על נערים מהגרים ממקומות שונים בעולם הוא התלות המיידית של הוריהם בהם. ההורים שבהם בטחו ועליהם נסמכו עד העליה לארץ הפכו להיות חסרי שפה שתלויים בילדיהם בביצוע פעולות יומיומיות בעיקר מול הרשויות. אברהם מציין שחשוב לו להתערות בתרבות העברית והיה מעדיף שדוברי העברית יכירו מעט יותר את תרבות שפתו אך איננו מביע תקווה שזה אכן יקרה. הוא מספר שבטכניון הביטו בו בתמיהה כאומרים 'זה שירד מהעצים רוצה להיות מהנדס' וניכר בו היטב העלבון שהגליד עם השנים אך עדיין חבוי עמוק בפנים. אברהם מספר על החוויה היומיומית של אדם שחי בתוך תרגום, כלומר – הוא חי בשפת אימו ומתרגם את המילים כל הזמן לשפה העברית בה הוא מתקשר עם סביבתו. לרוב התרגום קשה לו משום שהעברית שבפיו איננה עשירה כשפת אימו. הוא מספר על חוויותו האישית ואני נודד במחשבותי לחוויותי, אינני מהגר ובכל זאת גם אני חי בתרגום. אני עובד בחברת היי-טק אמריקאית. כל עובדי הקבוצה שלי ישראלים, כמחציתם דוברי רוסית כשפת אם, מיעוטם דוברי ערבית וכולם דוברי עברית כשפת אם או כשפה שניה אלא ששפת התקשורת בחברה היא אנגלית. כאשר אנחנו מקיימים דיון או תקשורת כתובה חלק מהנוכחים חושב בעברית, חלק בערבית וחלק ברוסית וכולם מתרגמים לאנגלית. מספר דוברי האנגלית ברמת שפת אם זעום יחסית. אברהם מספר על שיחותיו עם אביו על כך שלמרות שהוא חי בעברית הוא חולם בשפת אימו וזה מעלה את האסוציאציה המתבקשת לשירו של שלמה יידוב חולם בספרדית. גם שלמה יידוב לא כתב את השיר בעברית אלא סיפר את סיפורו לאהוד מנור שכתה עבורו את השיר. מבחינת אברהם אדגה השפות הן גם גבול וגם שביל, הוא איננו מתייחס למקום כבעל משמעות.

הסופר ומשורר מרזוק חלבי כותב בערבית בעיתונים שונים שמתפרסמים ברחבי העולם. הוא שולט היטב גם בשפה העברית אך, כמו אִינָה-עינת, איננו מתרגם את שיריו לעברית אלא משאיר את המלאכה למתרגם עברי. מרזוק אמנם איננו מדגיש זאת אך הוא גאה במוצאו הדרוזי ולמרות ששפתו משותפת עם הפלסטינאים נדמה לי שקלטתי פה ושם רמזים להבדלי תרבות. הוא קורא לנו שניים משיריו בערבית ואחד מהם קורא גם בתרגומו העברי. מרזוק, בשונה מקודמיו, איננו מהגר. הוא ומשפחתו חיו כאן מאז ומעולם אך בינתיים רבו דוברי העברית סביבו ושפתו הפכה לשפת מיעוט. נראה שמרזוק איננו מתחבט בבעיות דומות לאלה של העולים מחבר העמים או מאתיופיה, מבחינתו השפה קשורה מאוד למקום ויש בה יותר גבול מאשר גשר. שליטתו בשפה העברית מבוססת על צורך של מיעוט, צורך שדוברי העברית היום אינם חווים ולכן מרביתנו איננו טורחים ללמוד את השפה ואת התרבות הערבית מתוך ידיעה שדוברי הערבית מדברים את שפתנו.

בסיבוב שני של קריאה מיצירותיהם קוראת אִינָה-עינת שיר שנכתב על ידי משורר מאזרבייג'ן והיא תרגמה לעברית. הדבר מעלה מייד בראשי את השאלה מדוע איננה מתרגמת גם את שיריה לעברית בעצמה, אלא שקוצר הזמנים איננו מתיר זמן לשאלות. אולי באירוע הבא מאותו סוג.

המנחה חנה עמית-כוכבי מסכמת את הדיון אך לטעמי זוהי רק ההתחלה ואני מקווה שנזכה להשתתף במפגשים כאלה גם בעתיד. אירועים בהם נפגוש נציגים מסוגים שונים בעלי התייחסות שונה לשפותיהם ונקיים דיון שמשתף את הקהל.

חוויה מאלפת שחייב להיות לה המשך.

 

רחוב הנביאים – אלי בר-יהלום: שירים

BarYahalom

לאחר הפסקה קצרה אנחנו פונים לחלק האחרון של האירוע. המשורר אלי בר-יהלום מציג לנו את שיריו בקריאה ובשירה. הוא איננו מדגיש כל הבדל תרבות או לשון אך הכיפה שעל ראשו והציצית במבצבצות משולי חולצתו מזכירה לי לפתע את האירוע החסידי שחסם את דרכנו לאירוע ואני חושב לעצמי שלפעמים הבדלי תרבות יכולים ליצור גבולות גם בקרב דוברי אותה שפה שקשורים לאותו מקום. אינני יודע לאיזה זרם דתי שייך אלי בר-יהלום אך אין לי ספק שהוא מאלה שמעוניינים שהשפה תהיה שביל ולא גבול. אלי מתאר את עצמו בבלוג שלו במילים מְשׁוֹטֵט בֵּין עוֹלָמוֹת עִם תַּרְמִיל וּמַקֵּל. שיריו של אלי מגוונים ונוגעים בכל תחומי החיים. אלמלא הייתה כיפתו גלויה לא הייתי מתייג אותו כשונה ממני מבחינה תרבותית ואני תוהה מדוע אינני יכול להתעלם מסממן חיצוני זה, הרי שיריו אינם נושאים אופי שונה מהותית מאלה של משוררים חילוניים למהדרין. חלק מהשירים, כאמור, מוקראים וחלק מושרים. מבחינתי, חוזקו של אלי בצד המילולי ולוא דווקא בלחנים ובשירה. נראה לי שאלי משתמש בשירה כפיתיון להשמיע את שיריו שאותם הוא רוצה להפיץ יותר מאשר את לחניו. שפתו ברורה, מסריו מדוייקים ומפורשים ובכל זאת אני נשאר עם מספר חידות שדורשות הסבר. למרות שנשארנו לאחר האירוע לשוחח קמעה, אינני שואל לפשר דברים מתוך שיריו משום שאני רוצה לראות לאן יתפתחו במוחי לאחר יום או יומיים. אלי קורא למופע שלו בשם רחוב הנביאים, עדכונים לגבי ההופעה הבאה תמפרסמים בדף הבית שלו שממנו אפשר להגיע לרבים משיריו מסודרים ומקוטלגים.

ברשותו של אלי בר-יהלום אצטט לטעימה בלבד שיר קצרצר שמרמז על הניחוח הסאטירי בסגנונו ההומוריסטי –

הדגל שלי הוא

הַדֶּגֶל שֶׁלִּי הוּא תוֹצֶרֶת טַיְוָאן.
צָבוּעַ הַדֶּגֶל כָּחֹל וְלָבָן.
לָבָן הוּא הַסְּטֵיק, וְהַסֶּרֶט – כָּחֹל.
יָבֹא הַמָּשִׁיחַ, יִשְׁאַל: "זֶה הַכֹּל?"

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • אחת קוראת  On 27 ביוני 2010 at 01:32

    סקירה מעניינת מאוד על אירוע שנשמע מעניין. תודה!
    אגב, חסימת הכביש בדרך צרפת, שהזכרת, ע"י קבוצת דתיים שחגגו על הכביש, בגיבוי העירייה והמשטרה, בריקודים ובזיקוקים הכנסת ספר תורה – היא שערוריה. עדות לתרבות הפשטנית המטופחת כאן ע"י העירייה מסיבות פוליטיות.

    אהבתי

  • אלי בר-יהלום  On 27 ביוני 2010 at 04:46

    יוסי, תודה על הסיקור המעניין, המעמיק, החכם והמחכים!

    נקודה אחת שהטרידה את שלוותי, בהיותי גם מתרגם שירה מעת לעת.

    לעניות דעתי, הסיבה שעינת טרכטמן אינה מתרגמת את עצמה היא לא חוסר ביטחונה בשפה העברית, אלא תופעה אחרת, כלל-אנושית, המאפיינת אמנים דו-לשוניים.

    קל הרבה יותר לתרגם מישהו אחר מאשר את עצמך.

    כשאתה יוצר (למשל) שיר בשפה מסויימת, אתה מכוונן את כל-כולך לשפה הזו, למערכת דימוייה, למשחקים הקטנים בין המילים והשתיקות שהן, בעצם, מגדירות את היצירה בשפה זו. אפילו אדם האמון היטב על מלאכת התרגום יתקשה בדרך כלל להזיז את מבנה-האדירים הזה לשפה אחרת, כאשר מדובר ביצירה שלו עצמו.

    לראיה – את שירו של יעקב כהן (=יאשה קוגן) עינת תרגמה לעברית רהוטה.

    אם כבר מדברים על עינת – עוד דגש חשוב בדבריה שראוי להזכירו הוא ההבדל בין שפה המגדירה לאומיות – לשפה המהווה רקע תרבותי.

    הווי אומר: הערבית של מרזוק חלבי מגדירה אותו כמשורר ערבי (למרות היותו דרוזי: אני נזכר מייד בנעים עריידי שהגדיר את עצמו בשירו כ"משורר ערבי-עברי-ערבי לסירוגין"), וכך – במידה רבה יותר אפילו – הערבית של מרוואן מח'ול; אבל הישראלים היוצרים ברוסית משתמשים, על פי רוב, ברוסית דווקא כדי להגדיר את עצמם כיהודים (זה בולט בעיקר אצל כותבי פרוזה כגון אפרים באוך ודוד מרקיש – וגם אצל משוררים רבים).

    בברכה, אלי בר-יהלום.

    נ.ב.1: האם תיתן רשות לצטט את רשימתך זו (בשם ומלכות, כמובן) באתרים אחרים – וגם בתרגום לשפות אחרות? אשמח מאד לתשובה.

    נ.ב.2: תגובתה של "אחת שקוראת" העציבה אותי קמעא. איזה שביל באיזה סבך צריך לפרוץ על מנת שכולנו נוכל להבין שפסטיבל תרבות הכולל הכנסת ספר תורה אינו פחות תרבותי, פחות נאור ופחות חשוב מפסטיבל תרבות הכולל דיון בין משוררים?

    אהבתי

    • יוסי רן  On 27 ביוני 2010 at 11:27

      אלי בר-יהלום,

      אני מודה לך על הארותיך בענייני תרגום. אני אמנם מאוד אוהב להשוות תרגומים אך ניסיונותי הדלים לתרגם בעצמי מאנגלית לעברית לא צלחו – כלומר, אינני אוהב את התוצאה, את זה כנראה אצטרך להשאיר למוכשרים ממני בתחום זה. באשר למרחב הדימויים והרמזים הלא מילוליים שבקצב השפה – לצערי אינני שולט אלא בשפה העברית ובשפה זו אני יודע להשתמש היטב במילים ובמה שביניהן. אני משתמש בשפה האנגלית לצורך קיומי, אך כאשר אני קורא שירה אינני מצליח לקרוא אלא את שאומרות המילים. דווקא כשאני קורא יידיש – שפה שאינני מבין – המילים מתנגנות בראשי ממש כאילו הבנתי אותן. מהיותי בן "דור התקומה" הדור שעליו הכריז בן-גוריון, ראש הממשלה של ילדותי, שאסור שישמע שפות זרות משום שתפקידו הוא להפוך את השפה העברית לשפה מדוברת, הפסדתי ידיעת שפות זרות. הורי, שהיו בילדותי עולים חדשים, ציונים שלמדו עברית בארץ מוצאם, התעקשו לדבר איתי אך ורק עברית. כך הפסדתי את הבולגרית, הלדינו והגרמנית שהיו השפות השגורות בפי סבותי שנאלצו לדבר איתי אך ורק עברית מגומגמת. אחותי שנולדה לפני הכרזת בן-גוריון דנן שולטת גם בחלק מאותן שפות. אני מקבל את קביעתו של בן-גוריון שהדרך להפוך את שפת הספר לשפת דיבור היא באמצעות מחיקת חלק מהזהות האחרת שלנו, צר לי רק שאני משלם על כך, ובכל זאת, התשלום שאני משלם מתגמד לחלוטין נוכח התשלום ששילם הדור שקדם לי.

      ל – נ.ב.1: כמובן, צטט את רשימתי במלואה או בחלקה כראות עיניך בכל במה ראוייה. אשמח לראות כאן קישורים אל המקומות אליהם נדדה הרשימה.

      ל – נ.ב.2: הכנסת ספר תורה היא בהחלט סיבה למסיבה, אלא שבמקרה זה המסיבה לא התקיימה ליד בית הכנסת אלא בכיכר הרחובות דרך צרפת, דרייפוס וז'ורס. לפני בית הכנסת משתרע גן ציבורי ענק שיכול להכיל מאות חוגגים ולהעניק חוויה תרבותית נאה לבאי הגן וסביבתו. הכנסת ספר התורה צריכה להיות גאווה לשכונה – לא מטרד. חסימת דרך מרכזית באזור לא נעשתה לשם שמיים ואיננה מכבדת את הספר שהוכנס לבית הכנסת. אינני רואה כיצד ניידות משטרה, אמבולנסים ורכבי כיבוי תורמים לכבוד המעמד, להיפך.
      אני משתדל לעקוב כמיטב יכולתי אחרי אירועי תרבות ולא ראיתי ולו פרסום מוקדם אחד בנושא הכנסת ספר התורה לבית הכנסת. אילו פורסם דבר הכנסת הספר גם בקרב תושבי השכונה שאינם פוקדים את בית הכנסת דרך קבע, אני מניח שהייתי מצטרף לחגיגה אלמלא היה אירוע תרבות אחר שמתחרה על אותה משבצת זמן. אני מניח שדבר הכנסת הספר פורסם בקרב באי בית הכנסת וללא-ספק בקרב ציבור החוגגים-מפגינים שבאו להפריע לסדר הסביבתי ולהעלם בסוף האירוע. אלה אינם באמת תושבי השכונה שמשתמשים בשירותי בית הכנסת.

      אהבתי

  • מרזוק  On 13 ביולי 2010 at 18:19

    אולי מאוחר, ובכל זאת,
    התרשמותי היא שהכותב מר רן השליך עלי ועל דברי מחשבות שהוא חושב, ושאינם מדוייקים או שלא נבדקו.
    אני העדתי על עצמי כמי שעבר מהשפה הערבית כזהות ותרבות וכמגדירה
    אל דו לשוניות מעשית וכי השפה כזהות ותרבות ראוייה להיות כנמל פתוח ולא מבצר סגור
    למרות שכתבתי ביקורת ואף נוקבת בעניין הדו-קעום ומוסד השותפות הידהודית – ערבית נשארתי מן התומכים בקיום דיאלוג ללא הפסקה בין שני הלאומים, התרבויות, השפות והעולמות.האנשים מתים מחוסר דיאלוג ולא מהדיאלוג גם אם הוא עלג.
    היותי דרוזי הוא עובדה אבל לא היא מגדירה אותי אלא שפתי ותרבותי הערבית. הבדלים ביני לבין קבוצת השיוך שלי, הפלסטינית או הערבית לא באים מתחום השיוך הדרוזי אלא מהשיוך הרעיוני
    ומגישה ביקורתית כוללת המקיפה את חווייתי בכלל.

    מרזוק

    אהבתי

  • יוסי רן  On 14 ביולי 2010 at 01:45

    תודה, מרזוק, שהארת את עיני.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: