את תלכי בשדה – הגיג בעקבות לאה גולדברג

פְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹברקע המסך במחשבי אומר Life is good ובמילותי 'החיים יפים'. הודעת המסנג'ר שלי היא אני שר לעצמי איזה אחלה עולם. זוהי תפיסת עולמי, תפיסת עולם שעוזרת לי לחלוף על פני המכשולים בחיוך ולהמשיך הלאה. בשיר 'את תלכי בשדה' מבטאת לאה גולדברג את הגישה שלי לחיים במילים שלא יכולתי לנסח בעצמי. אני יודע שיש שיחלקו עלי ובכל זאת אני שומר לעצמי את הזכות לקרוא את השיר כהבנתי.

מה פתאום נזכרתי? השיר 'את תלכי בשדה' מלוה אותי מאז ומעולם, אך לאחרונה נתקלתי בו מספר פעמים –

  • לא מזמן קניתי לי עותק משומש של הספר שיר במתנה שנעלם מזמן ממדפי ללא שוב.
  • בלילה הלבן של חג השבועות האחרון בחיפה הוזכר השיר בהקשרן של נעמי וכלותיה.
  • לאחרונה נחשפתי לביצוע של שלומי סרנגה – ביצוע שונה מאוד מזה של חווה אלברשטיין.
  • באחת מתוכניות הלילה המאוחרות בטלוויזיה נתקלתי בדיון סיפרותי שעסק ממש בשיר זה עם פירושים תמוהים מאוד לטעמי.

כל אלה גרמו לי לשוב ולהרהר בשיר 'את תלכי בשדה, שמוכר יותר בכינויו 'האמנם'.

השיר נחלק לשני חלקים. החלק הראשון שאורכו שלושה בתים פותח בִּתְּהִיָּה 'הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים…' והתהיה נגררת אל כל התאורים בשלושת הבתים הראשונים שמתארים שגרה מבורכת. השיר נכתב על ידי לאה גולדברג בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בימים בהם העתיד נראה פחות ופחות ברור והדבר שחסר למשוררת יותר מכל היה שגרה פשוטה, אפשרות להלך בגלוי בכל מקום ללא חשש.

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם.

בשלושת הבתים הראשונים של השיר מעלה המשוררת את התהיה 'הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים…' ומתארת את אותם ימים. היא פונה אל עצמה בגוף שלישי ומתארת את התחושות שנותנות טעם לחיים. התיאורים, כדרכה של לאה גולדברג, מאוד חושניים. חושניים גם מהיבט האהבה הגופנית וגם מהיבט השימוש בכל החושים. יש כאן ליטוף ודקירה. והדקירה מתוקה – כלומר לדקירה יש טעם – טעם נעים. המטר דופק ושומעים את הדפיקות וחשים את הטיפות מטפסות על הגוף כידי מאהב. האור פורץ מתוך אפלת הענן ואפילו את השקט אפשר לחוש. הריח מרגיע והשמש בשלולית וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב. הכל פשוט וכל כך מוחשי וחושני ונטול אשמה – וּמֻתָּר וּמֻתָּר וּמֻתָּר – גם אם העולם נחרב מסביב, ויש אנשים רעבים, ויש סבל בעולם זו איננה סיבה לחוש אשמה – וּמֻתָּר וּמֻתָּר וּמֻתָּר.

וכאן מגיע הבית הרביעי והאחרון ועימו ההחלטה. אין יותר תהיות ואין ציפיה לגורל שיחליט עבורנו. כאן המשוררת פוסקת שכל הטוב הזה אכן יתקיים – אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. [נקודה] – זה יתקיים כי כך היא פסקה. לְבַדֵּךְ. [נקודה] ללא תלות באחרים המשוררת נוטלת את גורלה בידיה, היא תמשיך ללכת בשדה הפתוח ללא מורא מפני כל הדברים הנוראים מסביב, ללא אשמה וביושר לבב.

התהיה 'הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים…' חלפה במחשבותי במספר צמתים משמעותיים בחיי ובעקבותיהם שיניתי את שגרת יומי.

  • לפני שנים רבות מאוד הייתי חייל סדיר שנקרא במפתיע ביום הכיפורים לרדת לסיני. דיברו על אפשרות של מלחמה, אך זה נשמע הזוי לחלוטין וכולנו חשבנו שתוך ימים ספורים נחזור לשגרה. עבר יום, עברו יומיים ושלושה והתחלנו להבין שזו אכן מלחמה. על בסיס ניסיון חיי הקצר ציפיתי שהמלחמה תסתיים כקודמתה תוך שישה ימים. זה לא קרה. חג הסוכות עבר עלינו בביצורים ובבונקרים, הימים נקפו והסוף לא נראה קרוב. כעבור כעשרים יום התחלתי לתהות אם זה יסתיים אי פעם. אני יודע שממרחק זמן החשש נשמע מעט מטופש אך כך הרגשתי.
  • חלפו שנים ופרצה מלחמת המפרץ. מלחמה זו הייתה שונה מכל דבר שהכרנו, זו הייתה מלחמה שאיימה ממרחק רב על הבית שלנו. עברנו לשגרה חדשה של צפירות אזעקה תכופות, טילי סקאד, חדרים "אטומים" ומסכות גז. באחד הימים, כחודש לאחר נחיתת טיל הסקאד הראשון בארצנו, בעודי נוסע בדרכי לעבודה נשמעה צפירה, חבשתי את מסכת הגז ובלית מחסה המשכתי לנסוע לכיוון העבודה. באותו יום קלטתי שעברנו לשגרת חיים של עבודה תוך מלחמה כאילו אנו נערכים לכך שאלו יהיו סדרי חיינו מעתה והלאה. שוב עלתה תהיית 'הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים…'.
  • לפני כשבע שנים התגלה גידול בריאה שלי. לאחר שהוסר הגידול ידעתי בבירור שהגידול היה שפיר, אך עד שהוסר חלפו במוחי לא מעט מחשבות על האפשרות ששגרת חיי לא תהיה יותר כפי שהייתה בעבר. הרבה מחשבות טורדניות ושוב התהיה 'הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים…' .

בעקבות אירוע זה החלטתי שאני בוחר בחיים ולוקח את האחריות על כך לידי. באמירה בוחר בחיים אינני מתכוון לנשימת אויר ופליטתו ולחילוף חומרים, אלה אינם חיים, זהו קיום סתמי. חיים חייבים להיות בעלי משמעות, תוכן ועניין – חיים שלמים. וכדי שאוכל לפקח על עצמי ולוודא שאני אכן חי חיים מלאי תוכן הקמתי מאוחר יותר את הפורום לתרבות הפנאי שהפך עם הימים לבלוג זה בו אני חולק אתכם את חוויותי, מספר לעצמי ולכם שאכן אני חי חיים מלאים ומקווה שגורם גם לכם לתהות מעט על משמעות חייכם.

פְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

השיר הולחן לפני שנים רבות מאוד על ידי חיים ברקני ועובד על ידי מתי כספי. אני מכיר את השיר מזה זמן רב בביצוע המקורי של חווה אלברשטיין. בביצוע זה העיבוד העשיר והקצבי של מתי כספי משתלט על המילים והחושניות אובדת.

לימים הופיע ביצוע אחר של חווה אלברשטיין – ביצוע רך וחושני הרבה יותר

הביצוע של שלומי סרנגה אליו התודעתי ממש לאחרונה הוא ביצוע חושני מאוד כמעט עוֹגְבָנִי, חבל שלאה גולדברג לא זכתה לשמוע אותו.

הנה קרולינה בביצוע שנותן לכל מילה את מנת הרגש הראויה ויותר מכל, מביע את עוצמת ההחלטה הניצחת אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ.

שתי הערות שוליים קטנות בעקבות הביצועים:

  • בכל הביצועים, גם אלה שלא הזכרתי כאן, אין נקודות במשפט 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת …' , המנגינה מאלצת את המילים לבלוע את הנקודות לכלל "אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ לֹא נִצְרֶבֶת …" ולכן לא הבחנתי בנקודות הכל-כך משמעותיות עד שהשגתי את העותק המשומש של 'שיר במתנה' ובו מילות השיר מנוקדות ומפוסקות כפי שכתבה אותן לאה גולדברג.
  • כל המבצעים שרים 'הַאָמְנָם' [בקמץ קטן] במקום 'הַאֻמְנָם' [בקֻבּוּץ]. בדקתי במספר מילונים ובספרי דקדוק ואכן ה' השאלה משנה את הקמץ הקטן לקֻבּוּץ אך לא מצאתי כל הסבר לשינוי זה. אשמח לקבל הסבר.

שירה היא אמנות ולכן כל אחד יכול לקרוא כל שיר כראות עיניו ואף לחלוק על קריאתי. קיבצתי כאן מספר התייחסויות לאותו שיר שבחלקן עולות בקנה אחד עם קריאתי ובחלקן לוקחות את השיר למקום שונה במידת מה:

האיור של ניצה רז מתוך  הספר 'שיר במתנה' 1979

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי גלאון  On 30 ביוני 2013 at 19:05

    את שאלתו של יוסי רן בכתבתו זו, בדבר ניקוד המילה "האומנם" העברתי לאקדמיה ללשון העברית וזו תשובתם: ניקוד השאלה 'הַאֻמְנָם' בקיבוץ הוא על פי המקרא.
    הצורה אֻמְנָם נראית כהֶגוון (וריאציה) של הצורה הרגילה אָמְנָם, בייחוד אם מתעלמים מן ההבדל שיש ביניהן בניקוד על פי נוסח המסורה. יש הסוברים כי מדובר בעניין פונטי בלבד של חילופי התנועות הקצרות o ו-u. לעומתם בן-יהודה כותב במילונו שהצורה אֻמְנָם משקפת את הצורה אֻמָן הקדומה, ואילו הצורה אָמְנָם משקפת את הצורה המאוחרת יותר אֹמֶן.
    למרות הדמיון הרב בין אָמְנָם לאֻמְנָם, בכל מילוני המקרא הצורה אֻמְנָם היא ערך עצמאי. שימושה של צורה זו מוגבל לשאלות בלבד: ארבע מתוך חמש היקרויותיה הן במבנה 'הַאֻמְנָם', והיקרות אחת היא במבנה 'הַאַף אֻמְנָם'. וכאמור על פי זה הניקוד בימינו.

    אהבתי

    • יוסי רן  On 30 ביוני 2013 at 21:42

      תודה צבי גלאון,

      בעקבות קריאת מאמריך בנושאי לשון וחינוך בבלוג הן אפשר, יכולתי לצפות שהישועה תבוא ממך.
      פנייתך לקבל מידע מאקדמיה ללשון העברית מוכיחה שאינך רק נאה דורש – הן אפשר – אלא גם נאה מבצע את שאפשר.

      בהוקרה,
      – יוסי

      אהבתי

  • דוד  On 15 באוקטובר 2014 at 10:04

    http://freeacademic.com/product.php?id_product=9783
    אין אסמכתא מדוייקת על מה נכתב השיר. אין ספק שהוא קשור למאורעות השואה שנתרגשו על העם היהודי והדיהן הגיעו לישוב בארץ וללאה גולדברג עצמה.

    אחת הפרשנויות היא שהשיר נכתב על רוז'קה קורצ'אק אשר נשלחה מטעם קבוצת הפרטיזנים של אבא קובנר לעורר את הישוב העברי ולגייסו לעזרת הקהילות באירופה (לפי פרופ' חנה יבלונקה). השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים.

    לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה. תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום. בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה.

    אהבתי

  • שילי  On 10 ביוני 2016 at 23:50

    הגעתי בדרך מקרה לבלוג הזה.אני כלכך אוהבת את השיר של לאה גולדברג את תלכי בשדה ומקשיבה לו לפרקים באינטרנט בביצוע של חווה אלברשטיין , האהוב עלי ביותר.לעיתים אני אוהבת לקרוא מה נכתב על השיר וכך הגעתי לפוסט הזה. כתוב כלכך יפה וכמובן הזדהתי. השיר הזה מחזק אותי וכל אחד לוקח אותו למקומות שלו. אין לתאר במילים מה אני מרגישה כשאני מקשיבה לשיר הזה עם המילים הגאוניות של לאה גולדברג. ודמעות דמעות עולות בעיני…תמיד…

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: