פינוק מטריף עם ניקו ניתאי על פי אמיל אז'אר

imageאמיל אז'אר הוא שמו הספרותי של רומן קאצ'ב שנקרא בחייו הבוגרים רומן גארי וכתב בשמות עט נוספים כמו שטאן בוגאט ופוסקו סיניבאלדי. למה בעצם אני מספר את זה, הרי זה לא בדיוק חשוב מבחינת החוויה התיאטרונית?

לפני מספר ימים קיבלתי את העדכון הקבוע של תיאטרון קרוב, ובו נאמר שביום חמישי תעלה הצגת היחיד של ניקו ניתאי על פי אמיל אז'אר פינוק מטריף. בשנה שעברה, בסיום הצגת הנפילה במרתף 10 בחיפה הציג לנו ניקו ניתאי "טעימה" מ'פינוק מטריף' ומאז אני רוצה לראות את ההצגה. רוצה, אך תיאטרון קרוב מעט רחוק מביתי בחיפה, וההצגה איננה מוצגת לעיתים תכופות. בעוד אני מתלבט אם אסע הפעם להצגה, מעלה תיאטרון קרוב לפייסבוק חידה שהפרס לעונה נכונה הוא כרטיס זוגי להצגה. הצצה קלה בויקיפדיה לריענון הזיכרון ואני עונה על השאלה וזוכה בכרטיסים. מסכת הטריוייה ששטחתי בפתיחת הרשימה היא הבסיס לתשובה שזיכתה אותי בכרטיסים. מאחר שאני כבר נובר ברשת בענייני אמיל אז'אר, הלא הוא רומן גארי, אני מנסה לגלות את 'פינוק מטריף' ברשימת ספריו. רומן גארי כתב בסך הכל ארבעה ספרים בשם העט אמיל אז'אר ואף אחד מהשמות הצרפתיים איננו מיתרגם לי ל'פינוק מטריף'. אני מחפש ברשימות הספרים שכתב בשמות ספרותיים אחרים ואינני מוצא דבר.

יום חמישי, אני על הרכבת לתל אביב, גיל כבר יפגוש אותי בתיאטרון. אני מקדים להגיע להצגה והאולם עדיין ריק. ההצגה מתקיימת באכסדרת תיאטרון קרוב, באותו מקום בו ראינו את הנפילה ואת האיש משם. כן, ראינו יחד את הנפילה בתיאטרון קרוב ובמרתף 10 ולפני כן בתיאטרון הסטודיו בחיפה ולפני למעלה משלושים שנה בבית הובן בתל אביב. רק להצגה בבית הובן גיל לא הספיק להגיע, עניין של גיל.

בהצגה זו הקהל יושב סביב שולחנות כמו בהנפילה וכמו בתיאטרון הסטודיו בחיפה – תיאטרון הבית שלי. הבמה מוכנה להצגה ואני בוחר לשבת בשולחן האמצעי מול מרכז הבמה. בהצגות היחיד של ניקו ניתאי אין מקום טוב יותר או פחות, ניקו ניתאי משוטט במהלך ההצגה בין הצופים ומעניק לכל צופה הרגשה כאילו הוא בשיחה אישית עם הדמות שהוא מגלם אך לזה נגיע מאוחר יותר.

האולם עדיין ריק, יש זמן ואני מתבונן בתפאורה ובאביזרים שהוכנו להצגה, סולם… מתלה בגדים… טייפ קסטות… כסא… האם טעיתי והגעתי להצגת הנפילה? – גם שם היו אותם פריטים על הבמה. ברור שלא טעיתי, ראש הקוף חסר כאן, לעומת זאת יש זר פעמוניות, מטריה ולבבות. מגיע זוג, ועוד זוג, גיל מגיע ואנחנו בסך הכל שמונה צופים באולם כשהדלתות נסגרות וניקו ניתאי נכנס ומתחיל בהצגה. האור איננו כבה, כך היה גם בהנפילה, אין הפרדה בין השחקן לקהל, הבמה משתרעת על כל שטח התיאטרון וכל הצופים נוטלים חלק בהצגה בין אם ירצו ובין אם לא.

ניקו ניתאי, מר דודן, יושב ובידו ספר, אולי יומן רשימות, ומספר לרופא את סיפורו. הרופא הוא בעצם אנחנו – הצופים. מר דודן הוא אדם בודד שחי בעולם משלו, חלקו אמיתי וחלקו נוצר בדימיונו וקצת קשה להבחין בין מציאות לבין דמיון, חלומות ושאיפות ובעצם זה בכלל לא משנה. דודן חי את חייו כפרט בודד שאובד בפריז בין עשרה מיליון אובדים [ב א'] ועובד בסטטיסטיקה. לכל שם ולכל מושג או רעיון יש כפל משמעות ורמיזה למשהו אחר. דודן, כמו כל אדם, זקוק לחיבוק ולשם כך הוא מטפח חיית מחמד עם יכולת מיוחדת להעניק חיבוק ענק בגודל שני מטר ועשרים סנטימטר, זהו 'פינוק מטריף' – פיתון שאיתו הוא חולק את חייו. דודן הופך בהגיגיו את ימיו, שכל כך דומים זה לזה, לסיפור חיים עשיר שאולי מנותק לפעמים מהמציאות אך בעיניו זו היא המציאות. הוא מקיים מפגש יומיומי עם מדמואזל דרייפוס שעובדת איתו. המפגש הוא בעצם עליה משותפת במעלית אל המשרד. הוא בונה לעצמו מערכת יחסים דימיונית עם מדמואזל דרייפוס. במפגשיהם מדמואזל דרייפוס מיוצגת באמצעות מטריה שחורה סגורה שלצוארה צעיף אדום. מדמואזל דרייפוס היא כושית מאוד יפה שלבושה תמיד בחצאית קצרצרה ומגפיה מטפסים במעלה ירכיה. דודן יודע שהעובדים איתו במשרד לועגים לו, הוא מתקשה ביצירת קשרים עם אנשים והפיתון איתו הוא חי מספק לו בנוסף לחיבוק הענק גם תירוץ בפני עצמו לבדידותו – האנשים מתרחקים מן הפיתון, לא ממנו, הם פוחדים מן הפיתון.

ניקו ניתאי מספר את סיפורו של דודן ומידי פעם מחליף תפקידים וחוזר להיות דודן. אירוע רודף אירוע ואין לדעת מה באמת קורה – אם בכלל, אנחנו יודעים רק מה שמספר לנו דודן וזה ממש מרתק. אני קולט שאני נועץ את מבטי כל הזמן בריכוז רב בדודן – ניקו ניתאי. אין רגע של נדידת תשומת הלב לדברים אחרים, אני כל הזמן עסוק מאוד בהצגה שאיננה מרפה לרגע. ניקו ניתאי עושה את כל ההצגה לבדו, כמו בהנפילה גם כאן הכל גלוי, הוא משחק ומחליף דמויות, משנה את לבושו, מסדר את האביזרים, מפעיל את המוסיקה ומכבה את האור כאשר יש בכך צורך אך מרבית הזמן כל האולם והבמה שטופים באור אחיד. כל האולם במה והוא משתף את כולנו בהצגה. בשלב מסויים הוא נוטל כסא ומתיישב מולי לשיחה עם הכומר. מסתבר שאני הכומר לצורך הרגע ואז הוא משנה את הבעתו מסובב את כובעו ומשקפיו ופונה אל גיל. עכשיו הוא הכומר וגיל הופך להיות דודן לרגע ואז השחקן שב להיות דודן.

אין רגע דל. הסיפור עובר ממונולוג לדיאלוגים ולשיחה איתנו, כלומר עם הקהל. דודן מספר עד כמה נעים החיבוק הענק של פינוק מטריף ומלמד אותנו ללטף את עצמנו ואנחנו מלטפים ומחבקים את עצמנו וזה טיפה מביך… ומשעשע ו…כן, זה מאוד מהנה. בסיום ההצגה מתחילה באופן ישיר ההצגה שלאחר ההצגה. ניקו ניתאי הוא עתה השחקן שמספר לנו על היוצר שכתב את הספר עליו מבוססת ההצגה שראינו. הוא מספר לנו על רומן גארי שהיה איש רב פעלים מאוד. אני כבר מכיר את סיפורו של רומן גארי, לפני שבאתי להצגה קראתי עליו לא מעט, אך ניקו ניתאי הופך גם את הסיפור הביוגרפי המוּכָּר למרתק. הוא עובר מהסיפור על הסופר אל סיפור ההצגה וסיפורו האישי ומגלה לנו מיהו הפינוק המטריף שלו – של ניקו ניתאי. לא יהיה כאן ספוילר, כדי לדעת ממי מקבל השחקן חיבוק ענק ופינוק מטריף תצטרכו ללכת להצגה לשמוע זאת בעצמכם.

לאחר ההצגה, הסיפורים שאחריה והמשך ההצגה שמתחזה להיות כאילו הדרן ניקו ניתאי מזמין אותנו, כמנהגו, לראות את האולם הגדול. ראינו כבר את האולם בעבר ואנחנו מצטרפים אליו עם כל הנוכחים כי אנחנו יודעים ששם יתקיים מפגש ההיכרות האישי שבו ניקו ניתאי יחליף איתנו מילים. הוא פונה אל אחד הזוגות ומציין שאותם עדיין לא ראה, שואל אחרים מאין הגיעו, לגיל ולי הוא מזכיר שאנחנו כבר מכירים. כאילו שכחנו. אנחנו משוחחים מעט על אמיל אז'אר – רומן גארי ועל חייו המגוונים. כאשר אנחנו מגיעים לתקופת היותו טייס בטייסת 'לורן' של חיל האויר הבריטי ניקו מוסיף לנו פרט טריויה שלא ידעתי – רומן גארי שירת בטייסת יחד עם אנטואן דה סנט-אכזופרי, כן, יוצר הנסיך הקטן. למען האמת לא טרחתי לבדוק מידע זה, הסיפור מוצא חן בעיני ואינני רוצה לגלות שאיננו מדוייק. אני מספר לניקו ניתאי שלא הצלחתי לאתר את שם ההצגה במקורו בצרפתית, ניקו נוטל את דף המידע שבידי, רושם Gros-Câlin ומסביר שמשמעות השם היא חיבוק ענק. imageדוקא קראתי שהספר הראשון של אמיל אז'אר נקרא בשם זה אך לא קישרתי את השם עם השם שהעניק לו ניקו ניתאי. מאוחר יותר, בבית, אני מתחקה אחרי הביטוי Gros-Câlin ומבין שזה ביטוי שגור בצרפתית. ניקו ניתאי הפך את תיאור הפעולה – חיבוק ענק, לתיאור הרגש הנלווה – פינוק מטריף. אני אוהב את התרגום יותר מאשר את המקור. פינוק מטריף מתאר את חוויתו של מר דודן ולא רק את פעולתו של הפיתון ואני תמיד מעדיף את החוויה על פני הפעולה.

Decor1Decor2imageimageimageimageclip_image001

אם אהבתם את הנפילה, לכו לפינוק מטריף ותזכו בחוויה דומה מסוג אחר.

אם עדיין לא ראיתם את הנפילה – לכו קודם כל להצגה הנפילה ואחריה גם לפינוק מטריף.

בדרך הבייתה, במכונית, גיל ואני ממשיכים לחיות את ההצגה ולדבר עליה. אני מציין שהסיפור איננו כל כך מרתק ובכל זאת ההצגה ריתקה אותנו כל הזמן ותוהה מדוע. עוד אנחנו מדברים, ליבי מצלצלת. גיל מספר לה שההצגה הרבה יותר מרתקת מהסיפור עליו היא נשענת וליבי אומרת שרמת הריתוק איננה תלויה בסיפור אלא בבימוי ובביצוע. גיל מזכיר שמדובר בניקו ניתאי – עכשיו הכל ברור. ואני חושב אם כל טקסט שניקו ניתאי יעבד לכלל הצגת יחיד יהיה מרתק. בבית אני משתעשע ברעיון, מוצא במדריך הטלפונים של פריז שבכתובת 1 André Antoine 75018 PARIS ממש צמוד לככר פיגאל גרים חמישה אנשים ששמותיהם פטריק, סיימון, אוליבייה, אלה, אליזבת וקסטרו-לורנס ותוהה אם ניקו ניתאי יוכל להפוך רשימה סתמית זו מלווה בכתובת הפיקנטית להצגת יחיד מרתקת.

עכשיו, משאני יודע את שם הסיפור אני מגלה שקיים סרט צרפתי על פי הספר וכן שיש ערך מיוחד לספר זה בויקיפדיה צרפתית.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לירון  On 8 בנובמבר 2010 at 15:06

    יוסי,
    תענוג לקרוא,
    תודה בשם ניקו ניתאי וכל צוות תיאטרון קרוב

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: