חוות החיות – ניר מנקי

כל החיות שוות אבל יש כאלו ששוות יותר.

לפני כשנה סיפר לי חבר על הצגת יחיד עליה עובד הבמאי רן שחף על בסיס חוות החיות של אורוול. בסיפור חוות החיות מוזכרות הרבה מאוד חיות ואפילו מספר אנשים, האפשרות לעשות מהסיפור הצגת יחיד נשמעה לי מופרכת לחלוטין. בינתיים קרמה ההצגה עור וגידים, הוצגה בפסטיבל 'מרכז במה' בירושלים ולאחרונה היא מועלית באופן סדיר בתיאטרון הסימטא ביפו. היום ההצגה הגיעה סוף סוף אלינו לתיאטרון הסטודיו בחיפה.

גיל ואני יושבים במרכז השורה הראשונה בתיאטרון הסטודיו. במרכז הבמה תיק מסמכים שחור, זוהי ככל הנראה תפאורת ההצגה. השחקן ניר מנקי עולה לבמה לבוש בחליפה מהודרת ומתחיל לספר-להציג בפנינו את חוות החיות. השחקן מחליף דמויות בקצב מסחרר רק באמצעות משחק עשיר במימיקה וקול, הופעתו איננה משתנה, הוא אדם לבוש בחליפה ובכל זאת אנחנו רואים בבירור את הסוסה והסוס, את החזירים, הכלבים, התרנגולות ושאר חיות החווה. בתחילה הוא משחק את הדמויות בכל המאפיינים של כל חיה וחיה, תנועת גוף, הבעת פנים, קול ואינטונציה. ככל שההצגה מתפתחת ואנחנו לומדים להכיר את הדמויות מספר הסממנים החיצוניים פוחת ואנחנו יכולים לזהות כל חיה באמצעות חלק מהמאפיינים וכך השחקן מחליף דמויות במהירות רבה ומסתפק ברמז קל – שינוי קל בקול או בהבעה כדי להעביר אותנו יחד איתו בין הדמויות.

אני מרותק מאוד לאורך כל ההצגה וקשוב לכל ניואנס בתנועת השחקן ובקולו שמא אפסיד משהו. השחקן עובד קשה מאוד וגם אני מאוד עסוק במעקב אחריו. לאורך כל חילופי הדמויות השחקן לבוש בחליפתו ובכל זאת מצליח לגרום לנו להתעלם מהמימד המאוד אנושי שמשווה לו החליפה ולראות מבעדה חזיר או תרנגולת. אנחנו מזהים כל חייה באופן חד משמעי, אין כל מקום לטעויות.

הסיפור של אורוול נכתב כביקורת על המשטר של סטאלין בברית המועצות של סוף מלחמת העולם השניה. הביקורת מלווה את התהפוכות שעבר המשטר הסובייטי החל בהתווית הדרך השיוויונית על ידי המנהיג הזקן – החזיר מייג'ור, דרך הסתאבות ההנהגה עד להפיכתה לתואמת ההנהגה שהודחה. במשל של אורוול החיות הן העם שמחליף את ההנהגה ומעמיד הנהגה חדשה מסואבת ממש כמו זו שהודחה. קשה מאוד להמלט מהתחושה ששום דבר לא השתנה. השחיתות השלטונית חוגגת מכל עבר גם כאן ועכשיו וגם אם נדיח את השלטון הוא יוחלף מייד באחר מסואב ומושחת לא פחות. אם במקרה חשבנו להתחמק ממציאות ימינו משחקו המדוייק של ניר מנקי מערב עבורינו בתוך דמויות החיות רמזים לאנשים שאנחנו יכולים לזהות בקלות. החזיר הקשיש מיג'ור שמציג את האידאולוגיה השיוויונית הוא ללא ספק חזיר אך משהו בקולו ובהדגשים שבפיו מזכיר לנו את נאומיו של מנחם בגין. גם העורב הוא איש דת מוכר שמורכב מעירוב של המנהיגים החרדיים של ימינו. כן, השחקן מגלם בעת ובעונה אחת גם חיה וגם אדם וביחד עם והטקסט מעביר לנו תחושה שלמה, ברורה ומבלבלת.

לקראת סיום ההצגה אני שם לב ששרירי הלסת שלי כואבים ומבין שאני חושק את שפתי בזעם מזה מספר דקות, החוויה נוגעת בי אישית עד שאני ממש כועס על החזיר שהפך להיות בן דמותו של האדם אותו הוא הדיח בתחילת המהפכה.

חוויה שקשה להשתחרר ממנה זמן רב אחרי שההצגה הסתיימה.

לאחר סיום הצגה מתקיים כמסורת תיאטרון הסטודיו בחיפה מפגש עם האומנים היוצרים. הבמאי רן שחף והשחקן ניר מנקי יושבים על הבמה ולאחר מספר מילות פתיחה של הבמאי מתחיל הקהל לשאול שאלות ולהביע דעות. היוצרים עונים לשאלותינו ומספרים לנו כיצד הפכה הצגת היחיד של גאי מסטרסון הבריטי לגרסא העברית שמוצגת באופן שונה מאוד מהבריטית, הרבה יותר מיניליסטית ועם הדגשים שונים. כפי ששמענו לא פעם מיוצרי פרינג' גם כאן המינימאליזם נובע, בין השאר, ממצוקה תקציבית. אני מאוד אוהב את המינימליזם ולא פעם מהרהר בכך שהתקציב הזעום הוא שגורם ליוצרים להוציא לאור רעיונות מאוד מקוריים. בכל זאת הייתי שמח יותר אילו הייתה המדינה תומכת מעט יותר בתרבות ובעיקר באותם אומנים שאינם נלהבים לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר לצרכי רייטינג. הדיון מעניין מאוד ואיננו מרגישים שהזמן מתארך מעל ומעבר למקובל. האומנים מספרים לנו כיצד עבדו בתחילה על דמויות החיות במנותק מהעלילה והתחילו לשלב את נושאי חוות החיות רק אחרי שכל מאפיני החיות הופנמו היטב. אני מעלה מספר שאלות ומתחיל לתהות אם למרות שהייתי קשוב קשב רב היו בהצגה רבדים שנעלמו ממני. אני מניח שארצה לשוב ולראות את ההצגה לאחר זמן מה.

הצגת יחיד שופעת דמויות ורעיונות שמעניקה לצופה חווית תיאטרון מדהימה ומטלטלת.

מאת:ג'ורג' אורוול עיבוד:גיא מסטרסון תרגום:שרון שתיל במאי:רן שחף

שחקן:ניר מנקי מוסיקה:אפי שושני תאורה:עומר שיזף צילום: לירז אלה

על ההצגה באתר תיאטרון הסימטה במעריב בגלובס