איש הרוח, הזונה והליצן / טרמפ – קברט סטירי מאת ניקו ניתאי ובבימויו

גיל ואני נפגשים בתיאטרון קרוב לראות את 'איש הרוח, הזונה והליצן' – קברט סטירי מאת ניקו ניתאי ובבימויו. אנחנו מתכננים לראות הצגה זו ורבות אחרות של תיאטרון קרוב מזה זמן רב אלא שהתיאטרון רחוק מביתנו החיפאי וכך זה נדחה ונדחה.
עד כה כל ההצגות שראינו בתיאטרון קרוב הוצגו באכסדרה, זו ההצגה הראשונה שאנחנו רואים באולם הגדול. על הבמה פסנתר וסולם. זוהי תפאורת ההצגה. גם בהצגה הנפילה וכן בפינוק מטריף הפריט הבולט ביותר בתפאורה היה סולם. מעניין אם יש בזה איזושהי אמירה, זה לא יכול להיות מקרי.

הפסנתרנית גליה שרגל מתחילה לנגן ושלושת משתתפי הקברט עולים לבמה, רותם לוי הוא איש הרוח, ליאור ורוצלבסקי מגלמת את הזונה ובדמות הליצן – כפיר ונונו.

בדף המידע של הקברט כתוב שבכל אחד מאיתנו מסתתר איש רוח בעל חזון שרוצה להפיץ את בשורתו הרוחנית לעולם, אלא שהעולם אדיש – איננו מקשיב – ולכן נאלץ איש הרוח לבדר כליצן ולפעמים אף למכור את עצמו כזונה. אם כך כל אחד מאתנו הוא שילוב של שלוש הדמויות – איש הרוח, הזונה והליצן. כולנו רוצים להתקדם ואיננו בוחלים בשום מסלול ובלבד שנוכל להביע את עצמנו. בקברט מופרד האדם לשלוש דמויותיו והן חייבות לנוע יחד כי הן חלק משלמות אחת – קואליצית גוף הנשמה.

אנו השירותים מהצד – איש הרוח, הזונה והליצן

שלוש דמויות שונות, מאוד צבעוניות תרתי משמע שעוברות משיר לשיר ואינן מותירות לנו זמן לעכל את הנאמר בשירים. השירים מטפלים במרבית חוליי החברה ללא רחמים אך אינם בועטים בקהל או נושכים בעוז. זוהי סטירה עוקצנית, מדגדגת, מבדרת ומציקה אך איננה גורמת לנו מבוכה מיידית. אל דאגה – המכה עוד תגיע. מחכים ללקוחות ובין קטע לקטע מנסים לתפוס טרמפ. מחכים ללקוחות, רוצים להתקדם, אך מי יקשיב לאיש הרוח אם לא ימכור את עצמו ויבדר. וגם שביתה איננה באה בחשבון כי גם הזונה והליצן לא תמיד אטרקטיביים במיוחד ללקוחות אז מנסים לתפוס טרמפ

אנא קח אותי!
לחצי סיבוב,
לסיבוב שלם.
לא חשוב למה,
לא חשוב עם מי,
כל מה שחשוב
זה להתקדם.

בחלק מהשירים מוצג מסר שנראה מוגזם משהו וגורם לי לחשוב שלא, זה לא אנחנו. 'דיקטטורה עם צנזורה' – מה פתאום? לא אצלנו, אנחנו מדינה ששר החוץ שלה קורא לחקור את מקורות המימון של אלה שאינם חושבים כמוהו ומשטרת המחשבות מגדירה מחדש מהי נאמנות לצורך אזרחות, אבל איננו דיקטטורה עם צנזורה… בינתיים. מזכירים את השמות של ברק, נתניהו וליברמן ושוחטים את הפרות הקדושות, אבל הפרות הקדושות מתחדשות כל הזמן, הרי השירים נכתבו מזמן עוד לפני שהפרות החדשות היו קדושות. הגיעה השעה לחילופי סרחון. הסטירה נוגעת באדישות ובצביעות, בשקרן, באויב ובשטיפת המח, בהשפלה, בטוב וברע, כי

העם הזה עייף
מרוב חזון,
מרוב מזון
וראש נפוח.
העם רוצה לישון,
העם רוצה לחלום,
העם רוצה לנוח.

אני כל הזמן מרגיש שפספסתי משהו, בכל שורה יש אמירה חדשה או משהו שמחדד את מה שנאמר. אני נגרר מפעם לפעם אחרי אסוציאציות פרטיות ומרגיש שהפסדתי עוד אמירה. המוסיקה איננה מהירה אך הטקסט המשתנה יוצר הרגשת דחיפות וההצגה רצה מהר. כשההצגה מסתיימת אני מופתע – זהו? כבר נגמר? מסתבר שחלפה שעה כהרף עין ואני עדיין מבולבל עם קטעי רעיונות לא גמורים בראשי.

לשיר הפרידה עולים שלושת מרכיבי קואליצית גוף הנשמה ובידיהם שלטים ממוסגרים שמופנים אלינו ועליהם כתוב 'איש רוח', 'זונה' ו'ליצן'. השלטים מוצגים בפנינו כמראות. אמנם ידעתי לאורך כל ההצגה שאני מביט במראה, כל קטע עקץ ודגדג מעט, אך קטע הסיום עם ה"מראות" והטקסט המלווה צבר את כל החוויה לכלל חבטה עזה ומהממת –

אנו לא דומים לכם.
אנו לא דומים לאף אחד.
אל תסתכלו בנו כמו במראה.
אנו דמויות מקרטון.
אין לנו פרצוף כמו שלכם,
מכובד.
ואם יש איזשהו דמיון,
הוא מקרי בלבד.
אצלנו
הכל הפוך.

ההצגה נגמרה. אנחנו יוצאים מהורהרים, הולכים בתחנה המרכזית של תל אביב ואני מנסה לסדר בראשי קטעי רעיונות וחלקי ציטוטים לא שלמים. גיל ואני מנסים לשחזר את הרעיונות ואני מבין שאין סיכוי לקלוט הכל בשמיעה אחת. אני רוצה את הטקסט.

אנחנו סבים על עקבותינו במטרה לברר היכן ניתן לרכוש את המחזה או לקרוא לפחות חלקים ממנו. הקהל כבר התפזר אך דלת התיאטרון איננה נעולה, צוות ההפקה עדיין מתארגן. ניקו ניתאי מקבל את פנינו ומציע שנשב ונחכה, הוא תיכף יבוא לשוחח איתנו. לא נעים, איננו רוצים להיות לטורח, רק שאלה קטנה. כעבור מספר דקות ניקו ניתאי מצטרף ואנחנו משוחחים על ההצגה, על הבעיות שהיא מציגה וכן על ההצגות האחרות של תיאטרון קרוב. ניקו ניתאי מספר לנו שההצגה נכתבה לפני זמן רב והועלתה לראשונה עם רמי ברוך וגליה ישי. אני שואל אם אין בכוונתם לפרסם את הטקסט כספר, הרי הדברים שהיו נכונים לפני שנים רבות יהיו נכונים גם בעוד שנים רבות. ניקו ניתאי מגיב בזעזוע 'אני מקווה מאוד שלא'. על כל פנים, שירי ההצגה עוצבו כספר ובהצגות קודמות הקהל קיבל את מילות השירים בכניסה להצגה. ניקו ניתאי מציע לשלוח אלינו את ספר שירי הקברט וכבר למחרת הספר בתיבת הדואר האלקטרוני שלי ואני יכול לצטט עבורכם טעימות מתוכו –

על שלושה דברים
העם עומד
איתן ;
על ליצנות,
קצת על זנות,
וכמובן וכמובן
גם על הרוח.

עברו כבר ארבעה ימים מאז ראינו את ההצגה ואני עדיין חורש אותה במחשבותי הלוך ושוב. כבר קראתי את כל השירים מספר פעמים ואני עדיין מגלה בהם רמזים שחמקו ממני. אינני זקוק לצפיה נוספת בהצגה משום שכוחה הוא קודם כל בטקסטים וקשה מאוד לקלוט אותם בצפיה, לשם כך צריך לקרוא אותם. היום, זמן רב אחרי שצפיתי בקברט אני נזכר שלקראת סוף הנפילה ניקו ניתאי נוטל מראה ומסגרת ומציג אותנו בפני עצמנו במראה. מעניין מה יש לו לניקו ניתאי עם מראות… בעצם, זה די ברור, בסופו של דבר מה שאנחנו רואים בתיאטרון הוא קודם כל בבואה של עצמנו.

קברט סטירי מעולה.
מומלץ בחום למי שמוכן להתאמץ מעט ולקלוט גם את מה שמאחורי המילים, הצלילים והמשחק.

בתמונה ובקטעי הוידאו איש הרוח הוא אופיר וייל

כל הזכויות על כל השירים שמורות לניקו ניתאי – תיאטרון קרוב ©

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  On 23 בינואר 2011 at 06:58

    איזה כיף לקרוא את זה!
    (אתה בטוח שאתה איש אמיתי??)

    אהבתי

  • טלי  On 2 בפברואר 2011 at 14:16

    עידית – יוסי אמיתי לגמרי, אני מכירה אותו היטב, הוא אבא של חברה טובה שלי (-:

    אהבתי

  • Ossi Toussia Cohen  On 18 בפברואר 2011 at 23:35

    כל כך משמח אותי לשמוע על כל דבר של ניקו ניתאי. תמיד יש לזה ערך מוסף. שושנר המנוח שלי אהב אותו, הושפע ממנו ודיבר עליו רבות. אתחיל לקחת את עצמי לראות קצת יותר. טוב שנרשמתי לפה. זה מוצא חן בעיניי

    אהבתי

  • Ossi Toussia Cohen  On 18 בפברואר 2011 at 23:59

    אני שלושתם כמובן.
    "אין שיח מחוץ לגבולות השיח", ואיש אקדמיה לא יכול לחשוב מחוץ לתיחום התקינות הפוליטית, וממחזר את איך שהוא אמור לחשוב. לא פעם הוא חייב להיות ליצן כדי לשרוד את זה ולהתנחם, ולזנות בערך המחשבה החופשית המתפקדת לפי לחן של חליל נעלם, כנדרש.

    זו אינה תגובתי על התיאטרון עצמו אלא על הנושא של הכתבה.

    על זה שאנחנו קוראים כולנו את מה שאנחנו אמורים לקרוא [אותם ספרים], וחושבים על זה את מה שאנו אמורים לחשוב [במצוות אותם כהנים] ואחר-כך מוכרים את כל זה בשווה פרוטה.

    אבל בלילה בלילה, כמו מי שחולם בספרדית, בן אדם מתגרד ואומר לעצמו שמופע הליצנות שלו עצוב לו, מדמה שאפשר היה להיות אולי שלוח רסן ולעשות בלגן ולהגדיר את הנאורות לפי רוחו החופשית, אשר נדמה לו שהיא שעדיין קיימת.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: