כוכב בלי שם – תיאטרון קרוב

clip_image001כשהזמנתי מקומות להצגה כוכב בלי שם לא ידעתי עליה כמעט דבר פרט לעובדה שהיא מועלית בתיאטרון קרוב – התיאטרון שמתחבב עלי יותר ויותר עם כל הצגה שאני רואה בו.

ההצגה מתקיימת באולם הגדול והקהל מצפה באכסדרה שמלאה הערב מפה לפה, אפילו המסדרון שמוביל לבימת מיצג מלא בקהל. הבחור שבדוכן הכרטיסים מסביר לי שאלה חברי המכון הרומני שבאו לראות את ההצגה מאת המחזאי הרומני-יהודי מיכאל סבסטיאן.

באיחור האלגנטי הרגיל הקהל מוזמן לעבור מהאכסדרה לאולם ונגלית לפנינו תחנת רכבת ישנה של עיירה נידחת. לאורך חזית הבמה פרושה מסילת ברזל. אני שואל את גיל לאיזו הצגה היה משייך את התפאורה אלמלא ידע מראש את שמה והוא עונה ללא היסוס 'ביקור הגברת הזקנה'. מעניין, גם אני חשבתי על אותה הצגה. עוד מעט נגלה שמלבד כמה קוי דמיון חזותיים אין הרבה קשר בין ההצגות. המוסיקה הרומנית שמתנגנת על רקע כניסתנו לאולם דועכת וניקו ניתאי עולה לספר לקהל ששמו המקורי של המחזאי הרומני-יהודי, מיכאל סבסטיאן, היה יוסף הכטר וכן שהמחזה הוצג לראשונה על הבמה ב 1944 בבוקרשט חתום בידי מורה לספרות אלמוני משום שהשלטון הפשיסטי אסר על אמנים יהודים להציג על הבמות. את סיפורו של המחזאי שעל שמו נקרא האולם של תיאטרון קרוב אפשר לקרוא בדף ההצגה באתר תיאטרון קרוב.

העלילה מתרחשת בעיירה נידחת שהשעונים בה עמדו מלכת תרתי משמע. התושבים חיים אי-שם בעבר, הרכבת המהירה איננה עוצרת והמחוגים של שעוני התחנה אינם זזים. עיירה מנוננמת שכל אירוע חריג עלול לזעזע את תושביה משגרתם. מנהל תחנת הרכבת, השחקן ערן בוהם, הוא אדם ססגוני ומלא חיים שמייחס חשיבות רבה לתפקידו למרות שמספר הרכבות שעוצרות בתחנה זעום, ואולי דוקא משום כך. העיירה מאופיינת על-יד מספר דמויות. המייצגת של העיירה השמרנית היא המורה העלמה קוקו, השחקנית מיקי מרמור, טיפוס שמרני ומקובע שמתחפר תחת מעטה של כללי מוסר מדומה צדקניים. כל תושבי העיירה פוחדים מהמורה כאילו היו עדיין תלמידיה. התנהגותה כל כך מרתיעה עד שאפילו אני חש חוסר נוחות בכל פעם שהיא מתערבת בענייני הסובבים אותה.

מנגד קיימים מספר אנשים שמעזים לחלום ולכן הם נרדפים על ידי העלמה קוקו שמבחינתה כל חריגה מהשגרה היא עבירה חמורה שדורשת בירור וגינוי. התלמידה, השחקנית מיכל בובילסקי, מנפנפת לנוסעי הרכבת החולפת שמייצגת עבורה את העולם הרחב. זוהי עברה חמורה ביותר על כללי בית הספר והעיירה והעלמה קוקו דואגת כמובן להעניש אותה על כך. התלמידה חולמת לפרוץ את גבולות העיירה, היא אפילו הייתה פעם בבוקרשט.

המורה מירויו, השחקן אבי חדש, ספון בתוך עולם האסטרונומיה והמתימטיקה. הדרך שלו לפרוץ גבולות היא באמצעות לימוד וגילוי. מירויו גילה כוכב חדש, הכוכב אמנם בלתי נראה, אך המורה יודע בודאות על קיומו. הכוכב החדש של המורה מירויו הוא כוכב בלי שם, לפחות עד שימצא לו שם. המורה הזמין ספר יקר ערך, אטלס אסטרונומי, שבאמצעותו הוא יוודא שהכוכב שלו עדיין לא התגלה. העלמה קוקו שומעת ממנהל תחנת הרכבת על מחירו של הספר ודורשת לחקור כיצד מעז המורה להוציא כספים רבים כל-כך, אין ספק מבחינתה שזוהי עברה על איזשהו כלל. גם למוסיקאי אודריה, השחקן רם רחמים, יש חלום פורץ גבולות. הוא חיבר סימפוניה ואפילו יודע כיצד ירכיב תזמורת שתנגן את הסימפוניה שלו, חסרה לו רק קרן יער להגשמת החלום.

אל תוך השגרה השלווה של העיירה נוחתת מאחת הרכבות הבודדות שעוצרות בה אלמונית בעלת חזות אריסטוקרטית, השחקנית ורד שוורץ, ומערערת את כל סדרי המקום. האלמונית מגיעה ללא כסף, היא אמנם לבושה בהידור ולצוארה תכשיט יקר ערך אך כל כספה מסתכם בז'טון מהקזינו. היא מתנדנדת בין דכאון לבין התעלות נפש לא מוסברת וגוררת אחריה את מירויו למסכת אירועים שאיננה הולמת אותו, מנפצת את סדרי חייו וגורמת לו אפילו להאמין שמשהו משמעותי בחייו השתנה. ביקור הגברת הצעירה מטלטל את העיירה כולה בגל שמועות שגורר, כמובן, את העלמה קוקו לחקור את העבירות של כל השותפים למעשה החל ממנהל התחנה, דרך אודריה וכלה במירויו. האורחת המסתורית, שבינתיים מתגלה לנו ששמה מונה, מפתחת חלומות של אושר מדומה ומחליטה שהיא רוצה להשאר בעיירה יחד עם מירויו.

ואז מגיע גריג, הלא הוא ניקו ניתאי, ומפוצץ בזה אחר זה את החלומות ההזויים של כולם. גריג הוא המאהב העשיר של האלמונית שחיה אצלו בחיי מותרות ופינוק ללא גבול. הוא בא לקחת אותה חזרה אל המציאות. גריג הוא אדם עשיר, בוטח בעצמו שמנתח את המציאות בהומור סרקסטי ומציג בפני כולם מראה שבה הם נראים במלוא עליבותם. האלמונית מדמיינת את חיי האושר שצפויים לה בעיירה והמראה של גריג משקפת בפניה את העלמה קוקו ששוברת את תדמית עצמה בעיני עצמה כשהיא מטיחה בפני מונה את העובדה שהיא הייתה פעם יפהפית העיירה. גריג קורא למונה לשוב לחייה אך היא רוצה דווקא להשאר כאן. "אין לנו זמן להיות מאושרים" מנפץ גריג עוד חלום "האושר נשאר כאן". בינתיים הוא נותן למוסיקאי כסף שיאפשר לו להשלים את תזמורתו לקראת ניפוץ החלום הבא. לפני לכתה בעקבות גריג אומרת מונה למירויו שהחליט לקרוא לכוכב שלו על שמה "שם יש כוכב, אתה לא ראית אותו מעולם אבל אתה בטוח שהוא שם…" – עם ההכרזה הזו נותר מירויו המהורהר.

ההצגה מסתיימת בהרגשת מועקה קלה כשמהרמקולים פורצת מוסיקה רומנית סוערת ועליזה לקראת ההשתחוויה. אנחנו מוחאים כפיים במרץ יחד עם כל הקהל לצלילי המוסיקה העליזה ובראשינו עדיין נאספים שברי חלומות מנופצים שנוגדים כל-כך את המוסיקה.

ההצגה שוטפת וקצבית כראוי לקומדיה שמבויימת היטב בשילוב מתאים של הומור ומסרים רציניים. כל השחקנים מעבירים היטב את תחושותיהם מהתרוממות הרוח ועד למפח הנפש המובטח לכולם מלבד לגריג שהוא היצור המציאותי היחיד שאיננו מרמה את עצמו ולכן חי עם עצמו בשלום. ניקו ניתאי מגלם בהצגה זו דמות צעירה ברוחה ובהתנהגותה וכמו ב'הנפילה' וב'פינוק מטריף' זמן רב אחרי סיום ההצגה אני נזכר במרחק בין גילו בהצגה לבין גילו הכרונולוגי של השחקן ותוהה על כך שהדבר נעלם מעינינו לחלוטין במהלך ההצגה.

בחלק הראשון של ההצגה, זה שמתרחש בתחנת הרכבת, מעבר הרכבת מיוצג בצורה מעניינת ומרשימה על ידי צלילי הרכבת משולבים עם הבהוב היטלי האורות העוברים דרך חלונות הרכבת מעבר למסילה. במעבר לחלק השני שמתרחש בביתו של מירויו הופכת המסילה לגדר הבית וחלקי התחנה הופכים בידי השחקנים לערימות הספרים שגודשות את הבית. השילוב בין התאורה שעיצב יעקב סליב לבין התפאורה שעוצבה על ידי ליאת רייכברג-אורון בונה תמונת במה שמשלימה היטב את הסיפור ומדגישה את ההזנחה. אהבתי. עיצוב התלבושות בידי לאה שץ מדגיש היטב את הקונטרסט בין הפרובינציאלים לבין מונה וגריג – אנשי העיר הגדולה. התלבושת של העלמה קוקו מציגה הידור שמרני של מי שכנראה הייתה פעם מודעת ליופיה והיום היא מתחבאת בתוך תדמית שאימצה לעצמה כהגנה ומסתור.

הסקירה שלי איננה משקפת את הפן ההומוריסטי של ההצגה. אמנם צחקתי לא מעט, אך החוויה העיקרית שליוותה אותי בסיום ההצגה ולאחריה היא של החלומות וההתפכחות. אני די משוכנע שחלק מהאנשים ראו בהצגה קומדיה רומנטית משעשעת ותו לא ונהנו ממנה לא פחות ממני, מה שהופך את ההצגה למתאימה לקהל מגוון. ההצגה עלתה כבר למעלה ממאה פעמים על במת תיאטרון קרוב ואני מניח שתמשיך עוד זמן רב. אולם תיאטרון קרוב בנוי לקלוט כמאה צופים. להערכתי הצגה זו יכולה למלא אולמות גדולים ולהגיע לקהל רב מאוד באמצעות שיתוף פעולה עם אחת מאכסניות התיאטרון שבנויות לקלוט מאות צופים ולהעתיר פרסום אך אני מניח שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם הדימוי שמציג תיאטרון קרוב.

ההצגה כוכב בלי שם היא חוויה משעשעת, מעניינת ומעוררת מחשבה. כדאי לבוא לתיאטרון קרוב אפילו מרחוק.

מאת: מיכאל סבסטיאן מוסיקה: פרדי גוטליב תלבושות: לאה שץ
נוסח עברי ובימוי: ניקו ניתאי תפאורה: ליאת רייכנברג-אורון תאורה: יעקב סליב
עוזר במאי: אשר ויטמן ביצוע תפאורה: אלי עמר צוות טכני: רונן בכר  ורודיון ברזין
מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: