האנטומיה של הנפש של יוסף מונדי בתיאטרון קרוב

למי שעדיין לא הבין – אני שבוי בקסמו של תיאטרון קרוב ועלול לאבד מהאובייקטיביות שלי. אז מה? מישהו הבטיח כאן אובייקטיביות?

כל אחד מאיתנו נושא כמה שריטות נפש פרטיות ושלי נראות בינתיים די שפויות, לפחות יחסית לאלה של הסופר והמחזאי יוסף מונדי. אם הבנתי כשורה, ב'האנטומיה של הנפש' יוסף מונדי מתמודד עם המצוקות הפרטיות של נפשו, אולי לא עם כולן ויכול להיות שיש לו אפילו צדדים נטולי קונפליקטים, אך, האם אלה מצוקותיו הפרטיות? יכול להיות שכולנו שותפים, אולי לא בהכל, ובכל זאת כל אחד ימצא משהו מסביבתו הקרובה ב'אנטומיה של הנפש' של יוסף מונדי.

יומיים עברו מאז טעימות התיאטרון ביומולדת של תיאטרון קרוב ואני ממש להוט לראות את ההצגות בשלימותן. מבט חטוף בלוח המופעים שבאתר התיאטרון מגלה לי שמעלים הערב אחת ההצגות מהן טעמנו. לא בטוח שנספיק להגיע. אינני מזמין כרטיסים – בדרך כלל יש מספיק מקום בתיאטרון גם לאורחים לא צפויים. אנחנו מגיעים בשמונה בערב, באתר כתוב שההצגה מתחילה בשמונה וחצי ואינני זוכר הצגה שהתחילה במועדה כך שיהיה לנו אפילו זמן ללכת לאכול משהו. קונים כרטיסים מליאור שאומר לנו שההצגה ככל הנראה תתתאחר כי היו פירסומים מטעים בהם נכתב שההצגה תתחיל בתשע – יש זמן. עולים לקומת המזון, יש מידת הגזמה בשם מזון, אבל זה לפחות משביע. חוזרים ברבע לתשע ומגלים שהוחלט להתחיל בהצגה ומחכים רק לנו. חושך באולם, ערן בוהם לובש באכסדרה את כתונת המשוגעים, מחכה שנתמקם ונכנס אל הבמה רכוב על אופניים.

ערן בוהם הוא היוצר, הדמות שבמרכז ההצגה, ככל הנראה מייצג של נפשו השסועה של המחזאי יוסף מונדי. הוא כפות בכתונת משוגעים ונאבק בעיקר עם עצמו כנגד היחסים המסובכים שלו עם אביו ועם בנו. הכתונת שכולאת אותו בתוך עצמו נמצאת במחשבותיו בלבד, נפשו היא שכולאת אותו והוא יכול להשתחרר ממנה – זה בידיו. מכאן ממשיכים לעבר היחסים המתוחים בינו לבין אביו ובינו לבין בנו שאיננו מדבר איתו. הוא אמן אגוצנטרי שמטיח בפני אביב הקשיש, השחקן דודיק סמדר, שאת האגואיזם ירש ממנו. נפרשת בפנינו מסכת של התחבטויות ועימותים וניכר שכל אחד מהשותפים מסוכסך עם עצמו לא פחות מאשר עם אביו או בנו, כולם בעצם כלואים בכתונת המשוגעים של עצמם.

ראיתי את ערן בוהם בהצגה כוכב בלי שם וביומולדת לתיאטרון והתרשמתי מאוד מכשרונו אך כאן אין ספק שכאן הוא מתעלה למדרגות ממש גבוהות, משחקו כובש, מרעיד את הרגש, מרגיז, מפחיד ולפעמים גם גורר מידת מה של אמפתיה. גם שותפיו להצגה משחקים באופן כובש אך הם בכל זאת ההד שתומך בקול הנפש השסועה של הבן-האב. ההצגה היא בעצם מונולוג של היוצר שנתמך בדיאלוגים עם הסובבים אותו.

בסיום התמונה היוצר, ערן בוהם, עולה על אופניו ונוסע במעגלים על הבמה, מעביר זמן שלו, של שאר השחקנים, של הקהל ואולי גם עובר ממקום למקום. התמונה הבאה היא מערכון שונה לחלוטין עם אותה דמות של האמן היוצר במרכז. הפעם הוא בחוף הים, מתמודד עם מטריד ששולף ממנו תובנות חדשות בזו אחר זו.

ביציאה מהתיאטרון מחכה לנו הבמאי שמואל וולף. אני שומע את אחד האנשים אומר לו ש'זו הביוגרפיה של יוסף מונדי אחד לאחד'. שתי התמונות שראינו הציגו מצב נפשי יותר מאשר עלילה כך שאינני מבין כיצד אפשר להתייחס לכך כאל "ביוגרפיה" ועוד "אחד לאחד". מלבד זה אני יודע שלניבה יוסף, ביתו של יוסף מונדי, היה עימו קשר טוב למרות שהשניים נדדו במקומות שונים על פני העולם ולא נפגשו במידה מספקת – מאין אני יודע? מהספר שהיא כתבה.

אנחנו הולכים בתחנה המרכזית של תל-אביב. צריך עוד לנסוע לחיפה אך אינני מוכן עדיין לנהוג. גיל מציין שההצגה הייתה ממש מרתקת למרות שאין בה עלילה או התפתחות, רק מצב – מצב נפש. גיל הגיע להצגה אחרי מספר לילות בהם ישן מעט מידי וחשש שמא העייפות תכריע אותו, ההצגה עוררה אותו. משוחחים על ההצגה ויותר מכך על השפעתה עלינו. אני מבקש מגיל להתעכב מעט, אני זקוק לזמן עיכול. אנחנו מטיילים בתחנה שהחנויות בה בשלבי סגירה ותוהה לגבי המשמעות של סיבובי האופניים על הבמה, נראה לי שלא היה לזה צידוק, האם זה בא בסך הכל לסחוב זמן? אנחנו מדברים על המשמעות של הנסיעה כיצוג של התרחקותו של היוצר ממקורביו וכיצוג של מעבר לתקופה אחרת… לאחר כרבע שעה אני אומר לגיל שככל הנראה היה בנסיעה באופניים הרבה יותר ממה שאנחנו רואים שהרי אחרת לא היינו מדברים על זה כל כך הרבה זמן. ההצגה מדברת על מישהו אחר ובכל זאת נברה בפצעים פרטיים שלי והזכירה לי מצבים לא נעימים שהיו וישנם עם מקורבים. לשמחתי הקשר עם ה"ילדים" שלי ממש מצויין, גם לדעתם.

חווית תיאטרון מעולה, קשה ומטרידה. בימוי מעניין ומשחק מעולה של כולם ובראשם ערן בוהם שמפליא להציג פנים רבות של הטירוף.

מאת :יוסף מונדי בימוי : שמואל וולף ע.בימאי : מיקי לוי תאורה : רונן בכר תפאורה : חוה בליטי

משתתפים : – ערן בוהם – דודיק סמדר – דור אררט – יעל יעקב