הזבובים – סרטר בתיאטרון קרוב

imageההצגה נפתחת מחוץ לתיאטרון – בשער העיר אַרגוֹס… התחנה המרכזית של תל-אביב, ואנחנו נוטלים חלק פעיל בהצגה. אנחנו אנשי אַרגוֹס ממש לפני יום האבל שבו יוצאות נשמות המתים להטריד את מנוחת תושבי העיר. כל שאר ימות השנה טורדים את מנוחתם הזבובים – האשמה הקולקטיבית. אנחנו מכונסים בשער העיר כשקול אלוהי גורם לנו לשאת עינינו לשמים ולגלות את זאוס בראש גרם המדרגות. אורסטס, הבן הגולה של אגממנון מלך ארגוס שנרצח, מגיע לשער העיר מלווה על-ידי אוֹמנוֹ, הם מחפשים את דרכם אל הארמון בעוד זאוס בלבוש ספורט – טריינינג שחור-אדום, נעלי ספורט אדומות ועניבת פרפר אדומה – מהתל בהם מאי שם למעלה. לבסוף יורד אלינו זאוס ומוביל אותנו אל אכסדרת התיאטרון שם יתקיים המפגש המכונן הראשון בין אורסטס ואלקטרה שאינה יודעת עדיין מי הוא האורח. בין לבין זאוס הוא גם הסדרן בתיאטרון שדואג שלכולנו יהיה מקום ראוי. בהמשך נעבור אל האולם המרכזי שמיצג את שאר אזורי ההתרחשות וגם לשם יוביל אותנו לא אחר מאשר זאוס הספורטיבי.

ההצגה מובנית היטב מכל היבטיה. השימוש בחללים השונים, בתאורה, בתפאורה ובצבעים בונים חוויה רגשית חזקה. התלבושות שעיצבה לאה שץ מעניקות להצגה מימד שמחזק את כל המסרים. הצגה מוקפדת מאוד מבחינת תזמון התאורה והצליל שבונים קצב מדוייק שמושך אותנו כל הזמן קדימה. היחיד שנראה כאילו איננו ממושמע להצגה הוא זאוס, ניקו ניתאי, שמהתל בכולם בלהטוטים כשהוא לבוש בבגדי ספורט עד שמגיע הזמן להופיע בחליפה יצוגית שחורה. בפתיחת ההצגה, כשזאוס נגלה אלינו מתוך עיגול אור אי שם בשמים, הוא מציג את עצמו כאל וכבמאי – זה שבתאטרון הוא האל.

כל הדמויות בנויות היטב ויותר מכולן כבשה אותי דמותה של אלקטרה, השחקנית המוכשרת ענת שגב, שמטלטלת אותנו בעקבות השינויים שעוברת הדמות לאורך ההצגה. כשאנחנו מתודעים אל אלקטרה היא מתפקדת כשפחה בארמון בלבוש אדום כדם. בהמשך מופיעה בפנינו אלקטרה בבגדים לבנים ביום האבל, מורדת וגוררת אחריה את הָאֲבֵלוֹת לריקוד משחרר על-פי כוריאוגרפיה של יחזקאל לזרוב. בגלגול הבא היא לבושה בשחור של אבלים. בכל שלב בהצגה מופיעה בפנינו אלקטרה שונה, מרשימה ומרגשת – שָׁאפּוֹ ענק לענת שגב. דניאל קמינסקי בתפקיד אורסטס מעניק חויה רגשית מאופקת משהו שמחוירה מעט נוכח העוצמה של אלקטרה ושל אימהּ – המלכה הבוגדנית, השחקנית מיקי מרמור. המלך, השחקן דביר פרץ, מציג דמות רשמית של מלך קשוח שנראה מעט פלקטי עד שהוא מתעורר בסערת רגשות בחששו מפני ביקור רוחו של המלך שרצח וכן כשהוא נרעש כנגד אלקטרה המורדת באבל. השחקן אבי חדש, אוֹמנוֹ של אורסטס, מציג כאן דמות מעניינת שנראית כאילו איננה במקומה – כל הדמויות שייכות לעולם המיתולוגיה ואילו הוא אדם מודרני בעל הגיון בן ימינו שמתייחס לכל ענייני הפולחן כאל הבלים.

המחזה נכתב על-ידי ז'אן פול סרטר בהשראת סיפור אורסטיאה של איסקילוס והוצג בזמן הכיבוש הנאצי. המעמסות הרגשיות והתהיות סביב תכלית הקיום האנושי שמוצגות בסיפור של איסקילוס מתאימות לימים אליהם מתייחס סרטר והן תקפות גם היום. באתר תיאטרון קרוב כתוב על המחזה – "זוהי אינטרפרטציה אקזיסטנציאליסטית עכשווית של סרטר לסיפור אורסטיאה הקלסי של איסקילוס. בשובו ממלחמת טרויה נרצח מלך ארגוס אגממנון בידי אגיסטוס, מאהב אשתו, המכתיר את עצמו כמלך החדש. הוא אף שולח חיילים לרצוח את היורש – אורסטס בן ה-3, אך המזימה נכשלת, ואורסטס חי וגדל בשלום הרחק מארצו.
בתחילת המחזה חוזר אורסטס, אחרי חמש עשרה שנה, לעיר הולדתו, כשאיש לא מכיר אותו. הוא מוצא עיר הרוסה וכבולה בפשעי העבר, ואת אחותו אלקטרה בעבדות הרוצחים.
האלים הענישו את תושבי העיר על שלא מנעו את רצח המלך, ושלחו עליהם את הזבובים, המשתלטים על חייהם. אורסטס מצליח לגבור על הזבובים, ולהחזיר לאנשי ארגוס את החופש.
"

הזבובים הם בעצם רגשי האשמה שבאמצעותם שולטים האלים, ובימינו המנהיגים, על ההמון. תושבי העיר ארגוס הרי אינם אשמים ברצח המלך, אך המלך החדש, הרוצח, שולט בהם באמצעות אשמה לא להם. כל אנשי ארגוס מצפים בחשש לנשמות של מתיהם שישובו להציק להם ביום האבל. בשלב מסויים אפילו המלך מאמין בסיפור שבדה וחושש מביקור נשמת המלך שרצח. האלים, ובראשם זאוס, מהתלים בתושבים ובמשפחת המלוכה ומשתמשים בכח האשמה לשלוט בהם.

מוּכָּר? גם היום אנשי השררה משתמשים בכח האשמה לקבוע לכולנו סדרי חיים. פטרוני הדתות שומרים כל הזמן על גחלת האשמה שנותנת להם כח, הנוצרים מתוודים בפני כהני הדת שלהם במטרה להעביר את האשמה מהם והלאה עד האשמה הבאה ואצלינו, היהודים, יש לנו את יום כיפור בו אנחנו מכים על חטא שחטאנו אפילו אם לא היה כזה חטא. השימוש בכח האשמה איננו ייחודי לגורמי הדת, יש לנו מלאי פרטי של אירועי אשמה לאומיים בהם אנו עוסקים באשמה שלנו על כך שאנחנו חיים בעוד אחרים מתו "ובמותם ציוו לנו את החיים" – יום הזיכרון, יום השואה ושאר ימי האבל שלנו ושל אומות העולם.

imageזאוס יודע ש"בני האדם הם חופשיים, אבל הם לא יודעים את זה" וחוסר הידע של בני האדם הוא זה שמאפשר לשלוט בהם, ברגע שבני האדם יבינו שהם חופשיים, כח האשמה יאבד. מנגד מסבירה אלקטרה לאורסטס על אנשי ארגוס ש"הם אוהבים את האסון שלהם, הם זקוקים לפצע מוּכָּר לחטט בו". גם את אהבת המצב המוכר גם אם הוא רע אנחנו מכירים היטב מהמציאות ומהאמנות. אורסטס התחנך במקום אחר והוא מאמין בחופש וכדי להעניק לכל תושבי העיר את החופש הוא נוטל על עצמו את כל חטאיהם. אינני יודע מה נכתב בסיפור של איסקילוס אך רעיון העברת האשמה נטוע היטב בפולחן הנוצרי שכנגדו משתלח סארטר ובמרכזו רעיון הוידוי והעברת החטאים אל ישו שסובל עבור כולם.

סיום ההצגה מפתיע מעט. לאחר שהנסיך אורסטס ששב לארמון נוטל על עצמו את חטאי כולם במטרה להחזיר לאנשי ארגוס את החופש, שבים האלים ובראשם זאוס לחגיגת דיסקו של "המלך". מיהם החוגגים? איזה מלך? על מה החגיגה? מי איננו שותף לשמחה? … אפשר לפרש זאת במספר צורות ולשם כך צריך קודם כל לבוא לראות את ההצגה.

חוויה מעולה מכל הבחינות – חזותית, רעיונית ורגשית. מומלץ בחום רב !!!

מאת: ז'אן פול סרטר
נוסח עברי, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
מוסיקה: דניאל ברונפמן
תפאורה: דני בילינסון  
תלבושות: לאה שץ  
כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב  
תאורה: יעקב סליב 
ע. בימאי: מיכל גרינוולד

שחקנים:

ענת שגב,  ניקו ניתאי,
מיקי מרמור, דביר פרץ, 
אבי חדש, דניאל קמינסקי,
יעל יעקב, קארין סרויה,
תומר זאב, קטרינה טפליצקי,
מורן רוזנבלט, עזרא בראון

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: