הנבחרים – תיאטרון קרוב

image

למה פעם
אפשר לירוק על מטומטם
ופעם
אי אפשר?
למה פעם
מותר להרוג תת-אדם
ופעם
לא מותר?
למה פעם
תרגיש שליט המונים
ופעם כה מושפל?
למה בגידה
באה לאחר אמונים
למה בגידה באה בכלל?

שוב אנחנו יוצאים מתאטרון קרוב עם תחושה של אגרוף בבטן כשבראשנו מתפזם שיר עליז. ניקו ניתאי עושה לנו את זה פעם אחר פעם, גם ההצגות כוכב בלי שם, הזבובים ואיש הרוח, הזונה והליצן מסתיימות בתחושה קשה מלווה במוסיקה עליזה ואלה אינן ההצגות היחידות של תיאטרון קרוב שמותירות אותנו המומים ומפזמים.

המחזה של פאסבינדר נוטל את הרעיון מסדרת אירועים שהתרחשו באנגליה כעשרים שנה אחרי מלחמת העולם השניה, איאן בריידי ומיירה הנדלי למדו והפנימו את תורת הגזע מבית היטלר ובהחלטה פרטית שהם הם הגזע העליון אנסו ורצחו נערים ונערות – יצורים נחותים על פי השקפתם.

שלוש שחקניות ושלושה שחקנים, כולם צעירים ומוכשרים מגלמים מערכת של דמויות. חלק מהתמונות מציגות בפנינו את סיפוריהם של בריידי והנדלי והאחרות נגזרות מהחיים של כולנו בכל מקום בעולם. בסיפורי הזוג הניאו-פשיסטי כל השחקנים הם איאן בריידי וכל השחקניות הן מיירה הנדלי. איאן הוא האכזר מכל ואילו אכזריותה של מיירה נבנית משיחה לשיחה. בסיפורים הראשונים עיניהן של שלוש המיירות בורקות מדמעות מאימת האכזריות אך מסיפור לסיפור הן "מתחשלות", הדמעות פוחתות והעיניים הופכות לעיני קרח ולפלדה קרה ואטומה ממש כמו נשמותיהן. ככל שהאלימות גוברת כן מתקהים רגשות הזוג, איאן זקוק לאכזריות קשה יותר ומיירה מסתגלת והופכת להיות כמוהו.

בין סיפורי הזוג איאן ומיירה מוצגות סיטואציות של שניים נגד אחד מחיי היומיום. שני אנשים "נעלים" מתעללים באדם "נחות". ה"נעלים" הם אנשים קטנים שמתעללים במי שחלש מהם באותו רגע ולכן הוא יצור נחות. התמונות האלה קשות במיוחד משום שאנחנו מכירים אותן היטב מנסיוננו האישי בארצנו התרבותית, הדמוקרטית, הסוציאלית, הנאורה… התמונות מציגות שני רופאים דנים באובייקט; שני פקידים מתעלמים מאזרח; שני מפקדים מטרטרים חייל; שתי זונות מתעללות בזונה ממין זכר; אודישן משפיל לשחקנית-דוגמנית וסיטואציות מאותו סוג – שניים נגד אחד.

מה שמפחיד בסיפורים הוא שהם ממש לא מופרכים. סיפורם של איאן בריידי ומיירה הנדלי קרה באנגליה ויכול להתרחש בכל מקום, כן אפילו כאן. בכל מקום יכולים לצמוח תואמי ניאו-נאצים עליונים בעיני עצמם שנחפזים להגדיר אחרים כנחותים ולמחוק מהם את דמות האדם כדי להתעלל בהם מתוך תחושת צדק. אז במקום אחד צמחו "הנוער ה…" ובאחר צמחו "גדודי…" או "נוער ה…" – אתם מוזמנים להשלים לפי האסוציאציות הפרטיות שלכם. הם שם והם כאן, בכל מקום ובכל זמן, זה מזעזע וזו החוויה שמעניקה לנו ההצגה – זעזוע קשה.

image

עודד גוגנהיים ונורה פישר

image

כנרת אריאלי ואלעד רוט

image

מיכל בובילסקי ורותם לוי

צילום: © לינור אריקה קוצ'וק

imageדם ויין
יין ודם
דם ביין
יין בדם
דם הוא יין
יין הוא דם
יין הדם

היו רגועים!
זה קרה שם,
בניכר כמובן,
ולא אצלנו,
על שפת הים הכחול-לבן,
תחת שמי התכלת
עם עננים לבנים-לבנים.

התפאורה מורכבת מציורי קומיקס ענקיים ומאוד קולעים שעיצב צבי פלדמן. במעבר מסיפור לתמונה השחקנים מחליפים על הבמה תלבושות מתאימות שעיצבה לינור אריקה קוצ'וק. התאורה צובעת את התמונות באדום, מכתימה אותן בכחול ומגבירה את תחושת האלימות.

הצד המוסיקלי של ההצגה מעניין מאוד. ההצגה משובצת לכל אורכה בשירים בליווי נגינת פסנתר בעוד התמונות מלוות בצלילי רקע מוקלטים שמעשירים את חווית האלימות. לכל שיר הלחין המוסיקאי מקסים סבטלוב מוסיקה מתאימה במבחר סגנונות. בשיר 'למה?' שמצוטט למעלה מביעים האנשים ה"עליונים" בסגנון הבלוז את תסכולם מכך שלא תמיד אפשר להיות אכזריים ובתמונת הסיום כולם חוגגים במתכונת קברטית עליזה כאשר ג'ימי, אדם חדור אימה מול מות חברו, הופך לאדם עליון נטול רחמים שהוכשר במהירות להתעללות בנחותים שנושמים את האויר שלו . עברו כבר שלושה ימים מאז ראיתי את ההצגה ועדיין מידי פעם מתפזמת בראשי המנגינה העליזה של השיר המחריד

אל תדאג, ג'ימי
אל תפחד, ג'ימי
הכל יהיה פה בסדר גמור
אינך לבד, ג'ימי
כולם איתך, ג'ימי
כולם שרים את שירת הברבור.

מזעזע. את המילים של כל השירים קיבלנו בכניסה להצגה יחד עם דף המידע. כדאי מאוד לקרוא את השירים להשלמת החוויה.

הצגה מעולה שמאתגרת את הצופה כיאה לתיאטרון איכותי,
חוויה קשה עטופה במוסיקה נעימה שמגבירה את המבוכה.

עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
מאת: ריינר ורנר פאסבינדר
ע. במאי: חן שבתאי
מוסיקה: מקסים סבטלוב
עיצוב תפאורה וקומיקס: צבי פדלמן
ביצוע תפאורה: יאיר גרינברג
יעוץ כוריאוגרפי: רודי פרידמן
תלבושות: לינור אריקה קוצ'וק
תאורה: רונן בכר

שחקנים:
כנרת אריאלי
מיכל בובילסקי
עודד גוגנהיים
אלעד רוט
רותם לוי
נורה פישר

ליד הפסנתר: מקסים סבטלוב

כשהגענו גילינו שבאכסדרת התיאטרון יש כיבוד, יין והרבה מאוד אנשים. מסתבר שזו הצגת ההבכורה. היום הצטרפה אלינו אשתי עירית שזה לה הביקור הראשון בתיאטרון קרוב. עד כה היא ראתה את הצגות התיאטרון רק כשהגיעו אלינו לחיפה. לפני ההצגה הקדים ניקו ניתאי כמנהגו ואמר שהוא רואה אנשים חדשים והוא מקווה שהם לא באו היום פעמיים – ראשונה ואחרונה. על-פי תגובתה של אשתי יש לי הרגשה שהיא תצטרף אלינו גם בפעמים הבאות… במידת האפשר – כמובן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אודישנים לילדים  ביום 6 ביולי 2011 בשעה 12:57

    שלום רב לכותב הפוסט. תקציר מעולה, סיפור מרגש במיוחד.. אותי באופן אישי כיוון שהבדתי חלק מהמשפחה במלחמת עולם השניה לכן כל מקרה\ סיטואציה\ סיפור נוגע לנושא מרגש אותי מחדש! כמובן ליישם בפועל את כל מה שקרה באמצעות המשחק זה קשה נורא! אני בטח ובטח רוצה ללכת למחזה השאלה אם יהיה עוד?

    אהבתי

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: