תתכונן לשמוע את המילה כּוּס הרבה פעמים – מונולוגים מהואגינה

מאת: גיל רן

imageההצגה "מונולוגים מהואגינה" התחילה עבורי כבר ביום שישי בצהריים. נפגשתי עם ליבי לארוחת בוהוריים וסיפרתי לה שאני עומד לראות למחרת את ההצגה. היא ענתה "תתכונן לשמוע את המילה כוס הרבה פעמים". אז התכוננתי. המילה כוס לא נאמרה כל כך הרבה. המילה ואגינה נאמרה הרבה יותר.

ביום שבת הורי היקרים, שבאו לבקר אותי מחיפה הרחוקה (תראו מה זה, בקושי שבועיים תל-אביבי וחיפה רחוקה לו) הקפיצו אותי לתיאטרון היהלום, שם פגשתי את רייצ'ל ושתי חברות שלה. פגשתי במקרה גם את אוהד, חבר מהצבא שבא עם חברים שלו לראות את ההצגה. מגניב. ההתרגשות ניכרת על פניה של רייצ'ל. לא עובר הרבה זמן עד לנקודה בה רייצ'ל מנופפת בידיה בחינניות ואומרת "אני כל כך מתרגשת" כשחיוך ענק מרוח על פניה. תמונה זו חזרה על עצמה מספר פעמים לאורך האירוע. אני, לרוב, איני מתרגש בבואי לתיאטרון. פעם הייתי מתרגש. היום החוויה שגרתית מידי. אינני מתרגש לפני ההצגה, לקראתה. ההתרגשות נשמרת להצגה עצמה. רייצ'ל הדביקה אותי. גם אני התרגשתי לקראת ההצגה. לא ידעתי באמת לקראת מה אני הולך. ידעתי רק שאני הולך לראות קבוצה של נשים שאומרות כוס הרבה פעמים. עדיין, התרגשתי.

כשנכנסנו לאולם רייצ'ל ציינה שהיא שמחה שיש יחסית הרבה גברים בקהל. כנראה שאמא שלי חינכה אותי היטב (או אולי זה אבא שלי?). אני לא חשבתי בכלל על כך שסביר לראות פערים דמוגרפיים בקהל, מעבר לאלו הנראים בקהל תיאטרון רפרטוארי סטנדרטי.

בשיטוט זריז באינטרנט טרם האירוע גיליתי שהוא אירוע התרמה. לא ביררתי באיזו מסגרת או אל מי ילך הכסף שלי. באירוע עצמו גיליתי שיש משהו שנקרא V-day (זהירות – באתר שלהם יש וידאו שמתחיל להתנגן אוטומטית) וההצגה מועלית במסגרתו. השחקניות מתנדבות ואינן מרוויחות כסף מהשתתפותן בהצגה. כל הרווחים יתרמו להוסטל מפתחות. זה הפתיע אותי קצת. ציפיתי לכך שהכסף יתרם לארגון נשים מסכנות כלשהו. לא ביררתי מראש למי הכסף יתרם, כי לא רציתי לדעת ולא רציתי שזו תהיה חלק מהחוויה שלי. בגדול, אני לא אוהב נסיונות לתמוך במסכנים בלי לנסות להוציא אותם ממסכנותם. הופתעתי לטובה. אני שמח מאוד שהכסף נתרם למשהו שיכול באמת לשנות את המצב, ולא רק להפוך אותו למעט יותר נוח.

בחזרה להצגה. טוב, זו לא ממש הצגה. זו סדרה של קטעים שנושא משותף מחבר ביניהם. עיצוב הבמה והתלבושות מוצאים חן בעיני ונותנים תחושה של יצירה אחת רציפה. אם העיצוב היה פחות מוקפד, יתכן שהקטעים היו בעלי ערך כקטעים בודדים בלבד. העיצוב נתן ערך מוסף והדביק הכל יחד. למרות זאת, היו כל מיני דברים שהדגישו בפני שלא מדובר בהצגה, אלא באוסף קטעים. לעיתים היו אלמנטים שנראו לא רלונטיים (רקדנית פה ואקרובטית שם, קטע וידאו שמוקרן על מסך פצפון בגובה רב וקטעי מעבר לא אחידים).

המשחק מעולה. כל השחקניות מעולות. אין לי מה להוסיף על זה. אני לא מציין לטובה במיוחד אף שחקנית. רשימה מלאה – בסוף הרשומה. אציין לטובה מספר קטעים: קטע הגניחות שליקט מחיאות כפיים סוערות מהקהל, הקטע על חנן החנון שעזר לאישה לאהוב את הואגינה שלה, הקטע על סדנת הואגינות. אם ראיתם את ההצגה, זה כנראה אומר לכם משהו. אם לא ראיתם, לכו לראות, כדי שזה יגיד לכם משהו. אני אציין גם קטע אחד לרעה – המונולוג המרכזי. לפי מה שהבנתי, בכל שנה יש קטע אחד שנועד להיות ה-highlight (איך אומרים את זה בעברית?) של ההצגה. זה קטע חדש שנכתב לאותה שנה. השנה זהו קטע אנמי על מנהלת מרכז סיוע לנשים שנהרגה ברעידת האדמה בהאיטי. זה מאוד יפה ומכובד לעשות משהו לזכרה, אבל כשכל הקטעים מסביב זועקים "ואגינה!", קטע על האישה, בלי התייחסות לאיבר הרביה שלה, מחוויר ואפילו נראה מעט מנותק משאר הקטעים ומאולץ.

בסוף הערב דיברתי קצת עם רייצ'ל וחברותיה. לאחרונה (בעיקר בזכות רייצ'ל) אני מוצא את עצמי בשלל סיטואציות בהן נשים סביבי מדברות על אברי הרביה שלהן. זה מביך ברגע הראשון, אבל מתרגלים. זה אפילו קצת מרענן. אחרי שיחה קצרה שהייתה על נושא ההצגה, אבל ללא שום קשר ממשי להצגה (היי, יש לנו הזדמנות לדבר על איברי הרביה שלנו! בואו נעשה את זה!), התפזרנו. אני ורייצ'ל עלינו על קו 5. רייצ'ל הלכה הביתה ואני המשכתי לפאב כלשהו ברוטשילד להפגש עם אוהד וחבריו.

הגעתי הרבה זמן אחריהם. לשמחתי הרבה, הם היו צריכים לחכות בכניסה לכך שיתפנה שולחן. למרות שהגעתי כמה עשרות דקות אחריהם, הם הזמינו רק כמה דקות לפני. קיבלנו את ההזמנות שלנו בערך באותו הזמן. ניסיתי לפתח שם שיחה אודות ההצגה. הצלחה חלקית. חבר של אוהד, שאיני זוכר את שמו, אמר שהוא לא מבין למה אותן נשים מרגישות צורך לעלות על במה ולדבר על הכוס שלהן. אם יש להן בעיות, שיטפלו בהן – למה לצעוק "כוס!" על במות ישראל (הוא לא ניסח את זה ככה – זאת פרשנות שלי למה שהוא אמר). אני מאוד שמח שיש מי שצועקות "כוס!" על במותינו. אם כל מי שיש לו בעיה היה פשוט מטפל בה, בלי לצעוק איזו גסות על איזו במה, היה לנו הרבה פחות תיאטרון.

imageimageimage

החוויה שלי מההצגה ממשיכה עכשיו. התחלתי לכתוב את הרשומה הזאת ביום שלישי, אבל לא סיימתי לפני שנכנסנו להנבחרים. אחרי הנבחרים לא יכולתי לחזור ולכתוב על ההצגה הזאת. המחשבות שלי היו עסוקות מידי בהצגה ההיא. היום יום שבת – שבוע אחרי ההצגה. אני מוצא עצמי מחפש חומר אודות ההצגה, כי אין לי תוכניה או קומוניקט, או משהו כזה. האינטרנט הוא ידידי – הוא יעזור לי למצוא את כל מה שאני מחפש.

לא היה קל למצוא את רשימת המשתתפות בהצגה, את התמונות וכן הלאה. כל נסיון סביר לחפש את ההצגה הביא אותי לפרטים אודות אירוע ההתרמה, ולא אודות ההצגה. זה קצת מרגיז שכל כך קשה למצוא מידע אודות השחקניות שתרמו מזמנן וממרצן ועשו עבודה מעולה. בסופו של דבר מצאתי את רשימת השחקניות בפוסטר ההצגה בדף האירוע בפייסבוק. לצערי הרב, לא מצאתי בשום מקום קרדיטים על עיצוב (תפאורה, תאורה, תלבושות). פניתי בפייסבוק אל שתי המפיקות (ניצן גרין ואיריס זיבר) וביקשתי את רשימת הקרדיטים. לשמחתי, ניצן ענתה לי ורשימת הקרדיטים גדלה כך שהיא כוללת עכשיו (בין השאר) גם את מעצבת התפאורה והתלבושות, רותי קפלנסקי, שעשתה עבודה מדהימה.

בשיטוטי מצאתי גם כמה דברים מעניינים:

  • כתבה של אלונה קמחי ב-ynet על אחד מגלגוליה הקודמים של ההצגה – היא כותבת בפסקה השלישית (תחת הכותרת "שנה עוברת, אבל הוואגינה נשארת") משהו שגם אני חשבתי עליו: מי, לעזאזל, משתמש במילה "ואגינה" בעברית? למה לא "כוס"?
  • פרסומת להצגה באתר "הכצעקתה" – לפעמים אני מקבל מחברים קישורים לדברים באתר הזה. האתר הוא חלק מהתנועה העולמית hollaback אשר עושה שימוש בטכנולוגיה כדי לשים קץ להטרדות רחוב על רקע מיני ומגדרי.
  • פרסום של ההצגה באתר tonight – לא ידעתי על קיום האתר הזה טרם חיפושי אחר מידע אודות ההצגה, ואני מאמין שגם לא אשתמש בשירותיו. אני נותן קישור משום שבאתר יש לכל אירוע אינדיקטור – עד כמה האירוע מתאים לבנות ולבנים. אינני יודע כיצד נקבע איפה יהיה הסמן עבור ההצגה הזאת. מרגיז לראות שאירוע שבמרכזו מודעות לענייני מגדר סומן כאירוע שמיועד בעיקר לבנות.
לסיכום – מומלץ. אין לי מושג מתי זה מופיע שוב, או אם ההפקה הספציפית הזאת תופיע שוב. במקרה הכי גרוע, תצטרכו לחכות ל-V-day 2012 כדי לראות את ההצגה.
שחקניות:
הפקה ובימוי: איריס זיבר
מאת: איב אנסלר
תרגום: שלומי מושקוביץ
הפקה: ניצן גרין
תפאורה ותלבושות: רותי קפלנסקי
תאורה וסאונד: צחי כרמל
ע. תאורה: מתן גרשוביץ
עיצוב תוכניה ומודעות: ענבר גילאון-גירון
אביגייל ארנהיים
אופרי פוקס
אורלי שטיינבך
איריס זיבר
איילת קורץ יוסף
אלאור שם טוב
אנה גלפאנד
גליה לוין
הדס בלאיש
ד"ר חגית כהנא
טניה פלזנר
מעין גרבר
עדי נועם
קרן לוי
רוני פלקון
רונית זיו

(לאלו מכם שמתכננים ללכת לראות את ההצגה, להלן הכנה: ואגינה! ואגינה! ואגינה! פות! פות! ואגינה! כוס! ואגינה! ואגינה! מנוש!)

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יבגני  On 17 באפריל 2011 at 17:20

    K

    אהבתי

  • מונולגים  On 13 ביולי 2011 at 14:17

    אחד המונולגים השונים שיכולתי לשמוע ,באמת מונולוג סוער ראיתי שהשחקן ניהל עם עצמו,בדומה לחיים האמיתיים יש אנשים שבאמת אוהבים לנהל מונולוגים עם עצמם,לדבר עם עצמך זה לא תמיד רע זה יכול להוריד לחצים ברמות לא רעות ,אנשים שחשים בצער לרוב עושים את זה ופשוט מורידים את העוול מגבם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: