תיאטרונטו 2011 עם צופה תקין וצופה מקולקל

מאת: גיל רן

פסטיבלי תיאטרון מעניינים גם אותי וגם את אבי. לרוב, אנחנו הולכים יחד לפסטיבלים הללו. כפי שאני מציין לעיתים תכופות (מדי?) אני תל-אביבי טרי. התוצאה היא שאנחנו כבר לא נוסעים יחד מחיפה, הוא נוסע מתי שמתאים לו, אני הולך מתי שמתאים לי – אנחנו לא בהכרח הולכים יחד. כך הגענו לכך שהלכנו בימים שונים, עם אנשים שונים, להצגות שונות.

יום שישי אחר הצהריים. איתמר ואני רוצים להגיע מוקדם. מספיק מוקדם כדי להגיע באוטובוס. ההצגה הראשונה מתחילה בחמש. אנחנו על האוטובוס לפני ארבע. באוטובוס יושבת מולנו אישה שמתחילה לדבר איתנו בשלב מסוים. היא מדברת איתנו קצת על התפתחויות הטכנולוגיה של ימינו, על העבודה שלה, על הילדים שלה, על זה שהיחסים בין שכנים היום הם כבר לא כמו פעם. תענוג. אם אתם רואים אותי באוטובוס אתם מוזמנים לפצוח בשיחה, אפילו אם אינכם מכירים אותי. אני מאוד נהנה משיחות כאלה.

האוטובוס מגיע לתחנה המתאימה ואנחנו מוצאים את דרכנו לתיאטרון הסמטה ואוספים את כרטיסינו. יש לנו זמן לשרוף, אבל לא הרבה ממנו. אנחנו בוחרים בטיול קצר בסמטאות. מיכאל, שצפוי להצטרף אלינו, מתקשר מעט אחרי ארבע ומספר לנו שהוא נרדם והתעורר רק לא מזמן ושהוא יוצא עכשיו מירושלים והוא מקווה שהוא יגיע בזמן. אנחנו מאחלים הצלחה בדרכו וממשיכים בדרכנו.

אני אוהב ללכת להצגות באולמות קטנים, אני אוהב לשבת בהם קרוב לבמה. קרוב מאוד. בשורה הראשונה, אם אפשר. מיכאל מגיע דקות ספורות לפני השעה חמש ובכניסה לאולם אנחנו מביטים בקהל ומגלים שנשב רחוק. כמעט בשורה האחרונה. לא נורא. רואים מכאן טוב.

ההצגה קברט ז'בוטנסקי (שעכשיו אנחנו יודעים שהיא ההצגה הזוכה) מתחילה. הפתיחה מבטיחה. אני מרוצה מאוד מהאופן בו ההצגה מתחילה – לוויתה של הדמות הראשית, הגננת של ראש הממשלה, אשתו של, אמא של וסבתא של. אינני זוכר את שמה. התפקידים הללו, גננת, רעיה, אם וסבתא הם המאפיינים החשובים שלה. מכאן ואילך אנחנו רואים את התרחשויות היום האחרון לחייה, החל מההחלטה לצאת מביתה ולבקש לפגוש את אודי, ראש הממשלה, ועד למותה. לאורך רוב מכריע של ההצגה היא משוחחת עם מאבטח של משרד ראש הממשלה. השחקנית, פנינה ברט-צדקה, פונה לכיוון הקהל. אנחנו מוצאים את עצמנו בתפקיד אותו מאבטח מסכן שאישה מבוגרת שרוצה לפגוש את ראש הממשלה מספרת לו את קורות חייה. ליתר דיוק, היא אינה מספרת את קורות חייה. היא מספרת חלקים משמעותיים מקורות חייהם של האנשים הקרובים אליה, הם בעצם קורות חייה. ההצגה מבהירה לנו לחלוטין שאשה זו העומדת מולנו אינה קיימת, בעיני עצמה, אם אינה גננת או רעיה או אם או סבתא.

המחזה נפלא. ההצגה טובה. עכשיו, כשאני כותב על ההצגה, אני חושב על דברים שלא חשבתי עליהם קודם (לאלו מכם שאינם כותבים את חוויותיכם, אני ממליץ לנסות פעם – החוויה של שחזור החוויה היא חוויה נפלאה). בצאתנו מההצגה הבענו את דעותינו. איתמר אהב את ההצגה מאוד. אני אמרתי שההצגה טובה. מיכאל לא אהב את ההצגה. הסיבה לכך היא שמיכאל (בדומה לליבי) מקולקל. איתמר לא מקולקל. המקולקלים האלו שסביבי מתחילים לאט לאט לקלקל גם אותי. מי שאינו מקולקל, ואינו רוצה להתקלקל, יכול להפסיק לקרוא על קברט ז'בוטינסקי כאן. אפשר לקפוץ קצת קדימה ולהשאר עם החוויה הפשוטה: כשיצאתי מההצגה תגובתי הראשונה הייתה שההצגה טובה.

מיכאל שואל "באמת? אהבתם את זה?", ואני עונה "כן, בגדול. היו כמה דברים שהפריעו לי, אבל בגדול כן". מכאן אנחנו מתחילים לשפוך את כל מה שהפריע לנו בהצגה. מיכאל שחקן ודברים רבים במשחק הפריעו לו. אני עובר כבר שנים שטיפת מח בנושא תאורה – התאורה הפריעה לי. אני לא מבין למה היה צורך בתאורה כל כך מורכבת. לאורך רוב ההצגה שטיפה הייתה עושה את העבודה היטב. התפאורה הייתה, ברובה, מיותרת. היה שם שולחן שחור. נעשה בו שימוש בכמה מהקטעים, אבל רוב הזמן הוא היה מיותר על הבמה. חלק מהזמן הוא נעלם – בהיותו שחור אפשר להעלים אותו באמצעות תאורה. בחלקים אחרים הוא נראה רק משום שהתאורה מכוונת באופן כזה שבמקרה רואים אותו. כל הדברים הללו (ואחרים) הם דברים שדיברנו עליהם אחרי ההצגה. כשפירקנו אותה לגורמים מצאנו המוני פגמים. הסכמנו על כך שהמחזה טוב. בהצגה מצאנו פגמים רבים.

אחרי הפסקה הקודמת, אני חוזר ואומר: התגובה הראשונה שלי כשיצאתי מההצגה היא שההצגה טובה. ההצגה הזאת עבדה עלי – הייתי מרותק, צחקתי, התרגשתי. בניתוח לאחור מצאתי הרבה פגמים, אבל החוויה הראשונית היא שההצגה טובה ועובדת. איתמר הוא אינדיקטור מעולה. הוא לא מקולקל. הוא צופה בהצגה ויוצא ממנה עם החוויה בלבד, בלי לשים לב לגליצ'ים בתאורה. הוא אמר שההצגה מעולה.

לסיכום, ההמלצה היא לראות את ההצגה. אם אתם מקולקלים, גשו להצגה הזאת כשאתם מוותרים מראש על הניתוח. כבו לשעה את הביקורתיות והפדנטיות ותהנו מהחוויה. בהצלחה (ההצגה ממשיכה לרוץ בתיאטרון הערבי-עברי ביפו).

אחרי הדיון הזה אנחנו הולכים לתיאטרון הערבי עברי. קיווינו לראות מופעי חוצות. מופעי החוצות יתחילו בשבע ורבע ועכשיו רק שש ורבע. טוב, נלך לאכול או לשתות או משהו כזה. חומוס! אני התנודבתי להנחות למחרת משחק תפקידים חד-פעמי לקבוצה שמיכאל בדרך כלל מנחה לה. מיכאל ואני מנצלים את הזמן בחומוסיה לכתיבת משחק. יוצא לנו משחק לא רע בכלל. אפילו די טוב. המסקנה שלנו היא שעלינו להקים לתחייה את הבלוג משחק בתיאוריה. אילולא היינו כותבים פוסטים על תיאוריה של משחקי תפקידים, לא הייתה לנו הטרמינולוגיה שאיפשרה לנו להוציא משחק טוב במהירות כזאת.

בחזרה למתחם הפסטיבל. השעה שמונה ומשהו. פספסנו את אירועי החוצות. יש עוד סיבוב בתשע ורבע. אנחנו ממתינים ברחבה, ממשיכים לקשקש. בתשע ורבע בערך השחקנים מתמקמים, כל אחד במקומו. שום דבר לא מתחיל. הקהל ממתין. אנשים משתיקים זה את זה. אלו שרוצים לדבר לוחשים. הרחבה שקטה – היא ממתינה לתחילת מופעי החוצות. עוברות עשר דקות. אני ומיכאל מרותקים לחלוטין לאירוע שסביבנו. איתמר לא מבין מה כל כך משעשע אותנו. איתמר המשיך להמתין. אני ומיכאל עברנו להביט בקהל הממתין. מופע נפלא. אם זה היה נמשך עד השעה עשר ואז השחקנים היו מתחילים לקפל, זה היה גאוני במידה מסויימת.

אחרי עוד כעשר דקות אירועי החוצות מתחילים. הם רועשים מאוד. אירועי החוצות היו מנצחים בווליום גם אם הקהל לא היה משתיק את עצמו. חלק מהמופעים סתמיים. חלקם עשויים לא טוב. יש כמה הברקות. קבוצת אנשים רוקדת סביב עגל זהב ומזמינה את העוברים והשבים להצטרף לריקוד. לקראת השעה עשר קהל גדול רקד הורה סביב עגל הזהב. הסטנדאפיסט שמסתובב בקהל ומספר לאנשים בדיחות שמבוסות על מגילת העצמאות (הנושא של אירועי החוצות) מוצלח מאוד. אני ומיכאל פוגשים בו מספר פעמים. כל פגישה מסתיימת בצחוק בריא. לצערי, אין סיום ברור לאירועי החוצות. כשמופע מסיים את חלקו השחקנים מתחילים מייד לפרק. חבל שהם לא נעלמו לכמה דקות, חיכו שאנשים יכנסו להצגות של עשר, ורק אז פירקו. הפירוק הפך לחלק מהמופע.

איתמר השיג איכשהו כרטיס לכלומניקית. הכרטיס השלישי לשבעת הסמוראים שיועד במקור למישהו שמיכאל הזמין, אבל לא הגיע, עבר יעוד מחדש ונמסר לאיתמר. איתמר מעדיף לראות את כלומניקית ואנחנו נשארים עם כרטיס ספייר. במקרה אנחנו רואים את אורן ומציעים לו את הכרטיס הנוסף והוא נכנס איתנו להצגה.

עם כל אירועי החוצות וענייני הכרטיסים, שוב נכנסנו מאוחר ושוב אנחנו יושבים רחוק. לפני מיכאל יושב האיש הגבוה בעולם. לפני יושבת הילדה הקטנה של האיש הגבוה בעולם, שזזה יותר מידי.

שבעת הסמוראים היא הצגת יחיד טובה. היא מצחיקה מאוד בחלקים מסויימים. בחלקים אחרים היא מעט מתישה וקצת קשה לעקוב אחר ההתרחשות. כולנו נהנים מאוד. אחרי ההצגה אנחנו פוגשים את איתמר שיוצא מכלומניקית, מלווה ביונתן, ששמחנו לפגוש. אנחנו מדברים על ההצגות. אני אומר שהסתכלתי על ההצגה שראינו ומיכאל אומר שפספסתי. הוא לא הסתכל על ההצגה, הוא הסתכל על הפוטנציאל. הפוטנציאל הרבה יותר טוב מההצגה. כאמור, ההצגה טובה. שערו בנפשותיכם כמה טוב הפוטנציאל. אם יש לכם הזדמנות לראות (ועוד ב-30 שקל לכרטיס), לכו על זה.

זהו. מיכאל מקפיץ אותנו למקום ממנו סביר להמשיך ברגל הביתה והערב המוצלח שלנו בתיאוטרונטו מסתיים.

נתראה בפסטיבל הבא.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: