מלון אירופה – תיאטרון קרוב

image"בארץ הזאת אמא מאושרת היא אמא שיודעת היכן העצמות של הבן שלה קבורות."

הארץ הזאת איננה הארץ בה אנחנו חיים, זוהי ארץ אחרת עם מלחמה אחרת. מספר עמים נלחמים על אותה פיסת מולדת אי שם באירופה. בעצם, הם לא כל כך שונים, משך שנים הם חיו יחד, התחתנו והולידו ילדים ויום אחד מישהו הזכיר להם שיש לכל אחד מהם שאיפות לאומיות שונות. אח ואחות מוצאים את עצמם משני עברי הגבול החדש שסביבו מתנהלת המלחמה על המולדת. ההורים חוזרים בתום המלחמה אל ביתם החרב אבל הבן איננו – כנראה נהרג והם אינם יודעים אפילו היכן טמונות עצמותיו. גם הבת איננה – היא כנראה חיה במקום אחר ואפילו שולחת כסף ממקור לא ידוע.

בתמונת הפתיחה מתנהל דו שיח של צעקות משני עברי הגבול בין חיילים שלא ברור להם למה הם אויבים. הם בעצם לא אויבים, הם היו עד לאחרונה ממש קרובים והם יורים זה על זה ולא כל כך להוטים לפגוע אבל בסופו של דבר שניהם ימצאו את מותם, ואולי בעצם כבר מצאו. אני רואה את התמונה ונזכר בימים בהם אני הייתי הצעיר שמסייר בגבול צפוני זמני ומיותר ורואה במרחק ממש קצר את בן דמותי שמנגד ושנינו חושבים שבעצם אנחנו שותפי גורל, אין לנו שום דבר אחד נגד השני ובכל זאת אנחנו "אויבים" ולכם אנחנו "נלחמים" זה בזה. הגיג פרטי שלי שאיננו קשור כלל להצגה וחולף כשם שבא, ובכל זאת מתעורר מידי פעם.

הבן המת, השחקן עודד גוגנהיים, מדבר אל אימו אך היא איננה יכולה לשמוע אותו. גם האם, השחקנית מיקי מרמור, מדברת אל בנה המת שאיננו שומע אותה. האב, השחקן שמואל וולף, שותק. הוא מדבר רק כאשר הדבר הכרחי ובדרך כלל אין מה לאמר. מחפשים עצמות.

במקום אחר באירופה אנו פוגשים זונה שמתקראת בשם אירופה. היא צמודה כל הזמן למזוודת הנדודים שלה, לא ברור מאין היא באה, והיא מסלקת מעליה מטרידים באמצעות שירת 'לָ לָ לָ לָ לָ…' כשעיניה המפוחדות מפזרות מבטים מזרי אימה. הזונה, השחקנית מיכל בובילסקי, איננה יכולה למצוץ לכושים. בעלת בר הזונות מבהירה לה ש"זאת היא אירופה, כאן אין מקום לגזענות, כאן את צריכה למצוץ לכל אחד" והמשפט הזה מעלה במוחי אינספור אסוציאציות ותהיות. לא ברור מה הקשר בין הסיפורים פרט לכך ששניהם קשורים למלחמה, לפליטים ולאירופה. אל דאגה, בסופו של דבר הקשר יתגלה.

imageההורים שחזרו לביתם החרב עסוקים בחיפוש עצמות הבן, זוהי תמצית חייהם. כמו בכל מלחמה יש אנשים שמנסים להרויח ממצוקתם של אחרים. משוגעת הכפר, השחקנית טל עדן, מנסה ומצליחה לעשות עסקים עם האב ומוכרת לו תמורת כל כספו מידע על רמז שיעזור לו למצוא את עצמות הבן. יש גם שכן חדש, מישהו שלא חי בכפר לפני המלחמה ועתה הוא בונה שם את עתידו. השכן, השחקן אבי חדש, לא הפסיד דבר במלחמה, להיפך, נראה שהמלחמה דווקא פתחה בפניו הזדמנויות עסקיות ובכוונתו לעשות כסף מכל דבר שזז. הוא פתח מוסך אך חלומו הוא לפתוח בסופו של דבר מלון שרוב הזמן יפאר אותו שלט – "מלון אירופה – תפוסה מלאה".

חייל שרואה מן הצד את התמונה שהוא חלק ממנה מציע פתרון לבעיית האמהות שאין להן קבר לבכות עליו. לדבריו, אחרי מלחמת האזרחים בספרד זרקו את העצמות של כולם, משני הצדדים, לבור אחד ובנו עליו אנדרטה, ככה לכל אמא יש קבר, כולם גיבורים, כולם נהרגו למען המולדת הזאת – אותה מולדת. אני מנסה להרחיק את המחשבה שמדובר עלינו ועולים בראשי משפטים מוכרים: 'זה קרה שם, בניכר כמובן, ולא אצלנו…' 'ואם יש איזשהו דמיון, הוא מקרי בלבד. אצלנו הכל הפוך.' הציטוטים לקוחים מהצגות אחרות לגמרי שגם אותן ראינו באותו אולם וגם מהן יצאנו עם אותה תחושה מעיקה לצלילי מוסיקה עליזה וקופצנית שנדבקת לראש ואיננה מרפה.

כמו לא מעט מהמחזות שניקו ניתאי מביים, גם מחזה זה מאתגר את הקהל. ניקו ניתאי איננו חס על צופיו, הם צריכים לחוש, להיות מעורבים – להיות קרוב, קרוב מאוד למתרחש על הבמה ובמוחותיהן של הדמויות.

imageתיאטרון קרוב יודע לברור היטב את שחקניו ובכל התפקידים אנחנו מוצאים שחקנים מאוד מוכשרים. מיקי מרמור, ושמואל וולף הם זה מכבר חלק מעצמות השלד של תיאטרון קרוב ושניהם שיחקו גם בהקומוניזם לחולי נפש מאת אותו מחזאי – מטיי וישניאק. גם את אבי חדש ואת עודד גוגנהיים שמגלם באופן נוגע ללב את ויבקו – הבן האובד – פגשנו במספר הצגות בתיאטרון קרוב ובאוניברסיטת תל-אביב. דור אררט מדלג בין שלוש דמויות מִשנה שונות שמטביעות היטב את חותמן על העלילה וכן טל עדן, שלא הכרתי עד כה, מגלמת שתי דמויות כל כך שונות שהצלחתי להתבלבל ולחשוב שיש כאן שתי שחקניות שונות.

במיוחד הרשימה אותי מיכל בובילסקי בדמות הזונה המבועתת שממש איננה מסתדרת עם היותה זונה, מרחיקה ממנה מטרידים בשירת 'לָ לָ לָ לָ לָ…' ואיננה מוכנה לספק את שירותיה לכולם. המלחמה תקעה אותה מעבר לגבול שמעולם לא היה קיים וכך היא נאלצה להפוך לזונה כושלת.

הצגה חזקה, מטלטלת, מבלבלת, מעיקה ומעוררת מחשבה, מהטובות בהצגות שנראו לאחרונה על בימותינו.

מאת: מטיי וישנייק
נוסח עברי ובימוי: ניקו ניתאי
ע.במאי: שירי זינגר
מוסיקה : פרדי גוטליב
עיצוב במה : סרגי ברזין
עיצוב תאורה: אורי ברנשטיין
ניהול טכני: רונן בכר
הפקה ותלבושות: לינור קוצ'וק
יעוץ אומנתי: דורית ניתאי נאמן

משתתפים :
מיקי מרמור – אמא
שמואל וולף – אבא
עודד גוגנהיים – ויבקו הבן
מיכל בובילסקי – בחורה
אבי חדש – מפקד משמר הגבול + שכן + שליח
טל עדן – משוגעת הכפר + בעלת הבר
דור אררט – קבצן + פרטיזן + חייל משמר הגבול
סהר לחמי – סטנקו + סרסור + וילהלמינה

מֵהֲוַי המשפחה. בכל הצגה בה נראים בקהל צופים חדשים ניקו ניתאי אומר שהוא מקווה שהם לא באים פעמיים – ראשונה ואחרונה. לפני כחודש הצטרפה אלינו אשתי, עירית, להצגה הנבחרים, לאחר ההצגה ניקו ניתאי אמר שהוא מקווה שההצגה הקשה לא תבריח אותה. גם להצגה זו היא ההצטרפה אלינו וחוותה את המועקה העליזה שנית. אני מניח שהיא אכן תצטרף אלינו להצגות נוספות גם בעתיד למרות שהמסע מחיפה לתיאטרון קרוב התל-אביבי איננו קל. ההצגה התעכבה הפעם כעשרים דקות בהמתנה לצופים שהודיעו שיגיעו ובוששו לבוא. ככה זה בפרינג', הקהל מצומצם, ההצגות אינן עולות בתדירות גבוהה ואם צופה מודיע מראש שיבוא – ההצגה מחכה. בסופו של דבר ההצגה הסתיימה מאוחר מהצפוי, הרכבת שלנו כבר נסעה ונאלצנו להמתין לרכבת שהחזירה אותנו לחיפה מעבר לאחת אחרי חצות. אין דבר, מבחינתי זה היה שווה אך אני מקווה שהתקוּרה לא תרתיע את אשתי בפעם הבאה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: