משהו לא מדובר

מאת: גיל רן

במסגרת אירועי שבועות אותם פקדתי צפיתי בהצגה משהו לא מדובר. בהיותה הצגה שאני מקווה שתמשיך להופיע, אני מקדיש לה רשומה משלה.

בדרך כלל הרשומות כאן מתחילות בסיפור ההגעה להצגה וכן הלאה. הפעם איני מספר על (רוב) הדברים שסביב ההצגה, משום שכבר כתבתי עליהם בהרחבה כשכתבתי על תיקון ליל שבועות.

כפי שכבר כתבתי כאן פעם, אני אוהב ללכת להצגות באולמות קטנים, אני אוהב לשבת בהם קרוב לבמה. קרוב מאוד. בשורה הראשונה, אם אפשר. מספר אנשים נכנסים לפני וכשאני נכנס השורה הראשונה כבר תפוסה. אני מוצא לי מקום בשורה השניה. שרון מבקשת ממני לשמור שלושה כסאות לידי למוזמנים שלה. הדקות הבאות מוקדשות ללהודיע לכל איש שמתקרב לכיסאות כי הם תפוסים. בסופו של דבר שרון משחררת אותי מהעניין. אינני יודע מה קרה למוזמניה, אך כנראה ששלחתי אנשים אל אחורי האולם לחינם.

רגע לפני שההצגה מתחילה שרון אומרת כמה מילים שכוללות משהו על זה שאם הקהל יהיה מעוניין יתקיים דיון אודות ההצגה אחריה.

האורות על הבמה נפתחים. הרושם הראשוני שלי מההצגה טוב מאוד. התפאורה מוצאת חן בעיני. היא יפה ומעבירה תחושה מסויימת עוד לפני שהתחילה ההצגה. עיצוב התלבושות והאביזרים מוצא חן בעיני גם כן. על רקע השחור והלבן עולות לבמה שתי דמויות לבושות בצבעים עזים שאי אפשר להתעלם מהם. לאורך ההצגה הצבעים עוזרים לי לשים לב היטב למרחק הפיזי בין הדמויות ואני מזהה בקלות מתי אחת מהן פולשת למרחב של השניה.

בעודי כותב את הרשומה הזאת אני מחפש מי עיצב את התפאורה והתלבושות. מסתבר ששרון, הבימאית, בחרה פריטי תפאורה שעוצבו במיוחד להפקת "היובל" שעלתה בחוג לאחרונה ושהפריטים לא עוצבו במיוחד לטובת ההצגה הזו.

ההצגה משובצת שתיקות ארוכות ומרתקות, מהן נהנתי במיוחד. הדבר שהרשים אותי ביותר בהצגה היה השתיקות. הרי נושא ההצגה הוא דבר מה שלא נאמר – רגעי השתיקה הם אולי החשובים ביותר. כל שתיקה הייתה מרתקת והעבירה איתה דבר מה. שתיקה אחת הצחיקה, אחרת יצרה ציפייה, שלישית יצרה מתח. כל שתיקה היתה מבויימת ומבוצעת למופת. באופן כללי, הבימוי והביצוע טובים מאוד. קצב ההצגה מהיר ומהנה וגם הוא לטעמי.

עד כאן לא כתבתי על מה ההצגה. זה משום שההצגה היא על משהו שאינו מופיע בהצגה, כך שקצת קשה לכתוב עליו. ההצגה היא על דבר מה שלא נאמר. הפעולה המרכזית של הדמויות, קורנליה ומזכירתה גרייס, לאורך כל ההצגה, היא להמנע מלדבר על הדבר הזה שלא מדברים עליו. אין שום דרך לדעת מהו הדבר הזה, וזה גם לא חשוב. הוא שם, באוויר, בין הדמויות. הוא אינו מוזכר וברור לחלוטין שהוא העיקר.

בסוף ההצגה הקהל מוחא כפיים, השתחוייה ועוד אחת (ועוד כמה). אחרי כן הקהל קם ומתחיל לצאת מהאולם. כנראה שרוב האנשים לא קלטו שהם הוזמנו לדיון אודות ההצגה, או שאינם מעוניינים באחד. אני מעט מאוכזב מהקהל. הייתי שמח לקבל דיון על ההצגה, במיוחד משום שבאתי אליה לבד ואין לי שותף לנהל איתו דיון פרטי אודותיה.

בצאתי מההצגה אני פוגש את ליבי. חיוך גדול מרוח על פני. אני מודיע בפניה שההצגה מעולה ושאיני זוכר מתי בפעם האחרונה צחקתי כל כך הרבה בהצגה. ההפסקה שאחרי ההצגה הייתה מוקדשת להסרת החיוך הדבילי מהפנים שלי.

ההצגה מעולה. אני מקווה מאוד שההצגה הזאת תמשיך גם אחרי במה לבנה. אם היא אכן תמשיך, לכו לראות אותה.

מחזה: טנסי ויליאמס
תרגום: לינדה בן צבי, שמעון לוי
בימוי: שרון גומבוש
תאורה: מעין מזרחי
משחק:
נירית חליפי – קורנליה
קארין בראונר – גרייס

תרגיל מתוך הקורס "משחק ובימוי סצנות קלאסיות" בהנחיית פרופ' עדנה שביט.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון גומבוש  On 9 ביוני 2011 at 15:40

    תודה גיל
    אתה מוזמן להדיין גם פה… גם לי היה קצת חבל שויתרו על הדיון.
    אגב, בעניין התפאורה -הקסם בפסטיבלים דלי תקציב הוא לאסוף ממה שיש ולהוסיף קצת טעם מעצמך.
    כל שהייתה לי שנה שלמה לקבץ כלמיני אביזרים ופריטים שונים מאירועים והצגות שונות שהשלימו את הלוק הבימתי שלי.

    טוב יאללה תשאל משהו ואנסה לענות 🙂

    אהבתי

  • נירית  On 9 ביוני 2011 at 23:57

    גיל,
    המון תודה על הכתבה המפרגנת. חשוב לי וכיף לי לדעת שאנשים נהנו.
    תודה

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: