נקודה. ליבי רן עם רינת קידר-אברהם

imageהאובייקטיביות ממני והלאה 
הפכתי לאב מעופף 
יושב וכותב בלי אן ובלי למה 
על ילדת הסוכר המרחף.

זה מה שקורה כשהיד הגדולה מפגישה את הבדידות של אלינור ריגבי עם העולם הנפלא של לואי ארמסטרונג ולפתע נדלק פנס הרחוב – זה אומר משהו, לא? אולי לא. לא. לא? לא. כן. כן. כן? כן. והעוגה? גם אותה דמיינתי? טעמתי עוגות חלומיות. אז חלמתי. עכשיו הגיע הזמן להתעורר.

אשתי שתחיה, עירית, ואני במקסיקו. הבנין. זה עם מגדל בבל של דוד שריר בכניסה. מסביב המון פרצופים מוכרים ומוכרים פחות. אני כבר מתרגש. לא רק אני. לאירועים כאלה מגיעים אנשים מיוחדים, כאלה שאוהבים תיאטרון אמיתי, תיאטרון שמעורר שאלות ומכריח אותך לחשוב ואפילו להתעמת עם עצמך – זו הרי החוויה האמיתית.

נכנסים. [לפזם עם מנגינת נוקיה] לה לה לה לה, לה לה לה לה, לה לה לה לה – להההה… אוהבים הודעות סלולריות מתחכמות?

במרכז הבמה שולחן ושני כסאות. נכנסת בובנאית ובידה מזוודה שממנה נשלפים חפצים שיוצרים עותק מוקטן של הבמה ושתי דמויות כתומות מנייר מקופל. מעתה תייצג הבמה הקטנה את מה שעומד להתרחש על הבמה. "היד הגדולה" מפעילה בובה חיה במספר טכניקות והבובה סובלת, נהנית, מתלוננת ומודה ליד הגדולה שמפעילה אותה עד שהבובה הופכת לנגד עינינו לאשה עצמאית שנאלצת להתמודד, כמו כולנו, עם שמחה, עצב, מועקה, תשוקות ודכאונות. כולנו מרותקים אל הבמה ועוברים יחד עם ליבי רן – הבובה החיה, מסכת של חוויות מטלטלות.

רינת קידר-אברהם, שהייתה בובנאית עד שאיבדה שליטה בבובה ממשיכה להנחות את ליבי במילים ובמעשים כחברה דואגת ומחליפה תפקידים בהתאם להשתלשלות העניינים.

ליבי מגלה על כף ידה נקודה. נקודה – זה הכל. אך הנקודה מטרידה את מנוחתה. ומטרידה. ותופחת. ליבי רוצה להתעלם. להתכחש. אבל הנקודה שולטת בה. נקודה. מן הבמה נמשכים חוטים סמויים אלינו, היושבים בקהל, ומפעילים אותנו ואנחנו מחייכים יחד עם ליבי ועצובים איתה. אז מה נשמע? הכל בסדר.

ראיתי את ההצגה פעמיים. בפעם הראשונה הייתי נרגש ונפעם עד דמעות ובכל זאת הרגשתי כיצד אני מחקה בתגובותי את הבעות ליבי. בפעם השניה כבר ידעתי למה לצפות והייתי פנוי יותר לראות גם את תגובות הקהל וזה פשוט מדהים. כשליבי מחייכת כל הקהל מחייך ולפתע היא עצובה ומוטרדת וכל הקהל נֶעֱצַב איתה. החוטים הסמויים מפעילים את כולם. לא, אין לי כוונה לספר לאן כל זה מתגלגל ובודאי שלא אסגיר את הסוף המרגש.

ההצגה היא הפקת הגמר של ליבי לתואר MFA במסלול שחקן-יוצר-חוקר בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הצגות כאלה בדרך כלל מסיימות את דרכן על במת האוניברסיטה ואינן נחשפות לקהל רחב יותר. ההצגה נקודה מְתַקְשֶּׁרֶת היטב עם הקהל, לכן אני מניח שניתן להעלות אותה גם בפני כל קהל על במות חיצוניות וכבר נרמז לי שיש כוונה לשחרר אותה מסד 30 הדקות שמקצה האוניברסיטה ולהציג אותה לכולם. אז גם אם לא הספקתם לראות את נקודה באוניברסיטה, עדיין קיים סיכוי שלא הפסדתם… אני מקווה.

הא, כן – יש גם עוגה. נקודה.

כתיבה ובימוי: ליבי רן
מבצעות: רינת קידר-אברהם וליבי רן
תנועה: לור דליון
עיצוב תפאורה, תלבושות ובובות: ליבי רן
עיצוב תאורה: מעין מזרחי, כרמל ידיד ליבוביץ', נעה רפאלי – בהנחיית במבי פרידמן
אפיית עוגות: יונתן מן, שרון גומבוש, נינה הורביץ
מפיקה: נינה הורביץ
מנחים: פרופ' שמעון לוי וד"ר דרור הררי

גילוי נאות למי שעדיין לא קלט – ליבי היא ביתי האהובה והיא ללא כל ספק אמנית הבמה המוכשרת ביותר שאני מכיר. נקודה.

התמונות בבלוג הבובות של ליבי

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליבי רן  On 24 ביוני 2011 at 12:57

    אבל זה לא הוגן… עכשיו אני בוכה… אבא!

    אהבתי

  • רונה בר  On 26 ביוני 2011 at 02:33

    האוביקטיביות כנראה גם ממני והלאה. ולמען הגילוי הנאות ליבי היא חברה טובה שלי, וגם רינת היא חברה.
    גם אני ראיתי את ההצגה פעמיים. וכמה ימים אחרי, היא עדיין עומדת לי בגרון.מעמתת אותי. איתי, עם המפעילים שלי, עם החברה הטובה שלי, שנתנה לכולנו הצצה כ"כ אינטימית לנפש שלה, ובכך נגעה בנפש שלנו. שלי. כמו קוסמת. טווה את נימי נפשה ונפש הקהל שלה למארג של עצב, שימחה, הדחקה,אכפתיות, אהבה.
    זה נעים לי שרגע לפני שאני מתייאשת מתיאטרון, פתאום יש פנינה כזאת. אני מקווה מאד שההצגה תצא אל הקהל הרחב, כי מגיע לו.
    תודה רינת, תודה ליבי.
    ועכשיו רק-
    relax,
    and take it easy

    אהבתי

  • נעה רפאלי  On 26 ביוני 2011 at 02:38

    מכיוון שהפעלתי סאונד בהצגה הזאת , ראיתי את כל ה8 הצגות , אני חייבת לציין שכל כך שמחתי שנפל בחלקי הכבוד הגדול להיות חלק מהדבר המופלא הזה, שפעם ראשונה שראיתי אותו – היה בפרזנטציה לגדי ודפנה , ואז הוא עבר שינויים מבורכים, ופיצוחים נפלאים – הוא התגבש וקיבל צבעים ותאורה – אני כמעט בכיתי שראיתי את זה פעם ראשונה – ואני כל כך שמה שזה יצא מדהים כמו שרק ליבי יכולה לעשות – ושוה אולי אני בכלל לא אובייקטיבית – אבל אני מסכימה איתך בכל מילה

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: