חוויותי סביב מנדרגולה בבית לסין

מאת: גיל רן

פתח דבר:

לאחר שסיימתי לכתוב את הרשומה המופיעה למטה התבלטתי האם לפרסם אותה. התייעצתי על כך עם אבא שלי במייל. הנה ההתכתבות שלנו:

אני:
סיימתי לכתוב עכשיו על מנדרגולה. אני מתלבט אם לפרסם את זה. לפני שאני משקיע בעיצוב הפוסט, לינקים, תמונות ושאר דברים, קרא בבקשה את הפוסט ותגיד לי אם אתה מוצא שכדאי לפרסם אותו. הוא מספר את חוויותי מההצגה. אם זו הייתה הצגת פרינג' לא הייתי מפרסם רשומה כזו.
אני הולך לראות את גאז 2.1.

יוסי:

קראתי.

אתה מספר על חוויותיך וזה, מבחינתי, בסדר גמור. אחרת הייתי נמנע מלעשות כאלה דברים. שים לב רק שאינך פוגע במישהו שזה לא מגיע לו. כאשר אני מפרגן לאירוע ולחוויה הנלוית אני נהנה גם לקשט את הרשימה בתמונות ובסרטים, מדגיש את מה שראוי לציין ומציג רשימת קרדיטים. כשאני מספר על חוויה מאכזבת אינני מקשט אותה, אינני מדגיש דבר ואינני נותן קרדיטים משפילים. כמו-כן, אני מציין במפורש שזו החוויה שלי למרות שאני טוען את זה לגבי הבלוג כולו. ראה את הרשימה החוויה שלי בהצגה ארגנטינה בתיאטרון חיפה – אין צילומים, אין קרדיטים ואין הדגשות. המחזאי הדגיש את עצמו בכך שהגיב אבל זו כבר בחירה שלו.

הסתייגות אחת שלי שזכותך לקבל או לדחות –
יש תיאטרון רפרטוארי גרוע ויש תיאטרון רפרטוארי מעולה ואפילו באותה אכסניה [לדוגמא – מי מכיר את עמוס חפר]. כמו-כן, יש פרינג' טוב ויש הרבה מאוד זבל גם בפרינג' אבל הוא נעלם מהר ולא שומעים עליו בעוד הרפרטוארי משתמר לפחות למשך עונת מנויים אחת.
אני נמנע מלפגוע בפרינג' שמנסה לבנות את עצמו ואינני חס על תיאטרון רפרטוארי שגורף כסף מצופיו גם אם אינם נהנים – הם שילמו מראש ויאלצו לאכל כל מה שיתנו להם. הסיבה העיקרית היא שאני נמנע מלפגוע בחלשים אך לא בחזקים. בערב הטריבונה הסברתי לשחקנית צעירה שפורצת את דרכה שאין לי בעייה לציין שחקן ותיק ומבוסס לשלילה כי הוא גדול וחזק אך לא אומר מילה רעה על אמן מתחיל. כמו-כן, אם מייסד תיאטרון הפרינג' בו היא משחקת יפשל הוא יזכה ממני באותה מנה שקיבלה ההצגה 'ארגנטינה' כי הוא מספיק גדול וממנו אני רשאי לצפות ליותר.

הדברים הללו שכנעו אותי – הרשומה תפורסם, אבל לא בלי פתח דבר שמגלה לקוראים את התלבטויותי בעניינה, שהן חלק מאוד גדול מהחוויה שלי ממנה.

הרשומה:

כשאיתמר היה בבית הספר גרמו לו לחשוב שתיאטרון זה משעמם. אני הצלחתי לגרום לאיתמר, שלא ראה תיאטרון במשך שנים, לבוא איתי לתיאטרון. זה היה אחרי שראיתי את ההצגה בימים האלה בזמן הזה, בה ניר שאולוף שיחק. אמרתי לאיתמר שהוא חייב לראות אותה. לראשונה מזה זמן רב איתמר הלך לתיאטרון. מאז, כל הצגה שאני אומר לאיתמר שהוא צריך לראות הוא רואה. בחור ממושמע. איתמר טוען בתוקף שבימים האלה בזמן הזה היא ההצגה הטובה ביותר שראה (אני אשאיר לכם להחליט אם זה מעיד על ההצגה או על איתמר). זה היה אי-אז ב-2009.

ביום רביעי האחרון הלכתי עם כמה מחברי, ביניהם איתמר, להצגות טריבונה, ביניהן נקודה ומופע ישראלי אופטימי, בה ניר שאולוף משחק. אחרי מופע ישראלי אופטימי החלפתי עם ניר כמה מילים, וסיפרתי לו את סיפורו של איתמר שבבית הספר גרמו לו לחשוב שתיאטרון זה משעמם. ניר ענה לי משהו בסגנון "תיאטרון זה באמת משעמם", כשחיוך גדול על שפתיו. היה לי ברור שהוא מדבר על תיאטרון רפרטוארי. חייכתי בחזרה. לא ראיתי הצגה בתיאטרון הרפרטוארי מזה זמן רב. נדמה לי שהצגת התיאטרון הרפרטוארי (הישראלית) האחרונה שראיתי היא מעגל הגיר הקווקזי, שהיתה חוויה טובה מאוד. החוויה שלי הייתה שניר מגזים. אתמול ראיתי את ההצגה מנדרגולה בבית לסין ונזכרתי בסיבה לכך שאני רואה בעיקר פרינג'. ניר צודק – תיאטרון רפרטוארי זה משעמם.

חזרתי הביתה מבילוי עם חברים מתישהו ביום שבת לפנות בוקר. קמתי בסביבות אחת בצהריים. בפותחי את המחשב אני מגלה שקרן מהעבודה קיבלה מחברתה, השחקנית הילה זיתון, כרטיסים להצגה מנדרגולה בבית לסין. אני דואג להפיץ ברבים את חיבתי לתיאטרון. כש"נפלו" על קרן כרטיסים להצגה היא חשבה עלי (זה אומר שהתוכנית הזדונית שלי עובדת!). היא הזמינה אותי להצטרף אליה ואל חברה שלה (שהבריזה, בסופו של דבר) להצגה.

בשעה 20:15 אני מזמין חשבון בקפה לנדוור בדיזנגוף ומאיץ את קצב הקריאה על מנת לסיים פרק בספר לפני שאני קם ומתחיל ללכת את עשרות המטרים שמפרידים ביני לבין תיאטרון בית לסין. עוברות שבע דקות ואני קם ממקומי ומתחיל ללכת. מעט לפני השעה שמונה וחצי אני בתיאטרון. קרן חיכתה בחוץ. איכשהו פספסנו זה את זו. אחרי מספר דקות היא נכנסת ואוספת את כרטיסינו מהקופה. אני קונה תוכניה ונכנסים לאולם.

אנחנו נכנסים מוקדם ומחפשים את מקומותנו. קרן אומרת לי שאנחנו בשורה השניה. אנחנו לא מוצאים את מקומות 31-32 ולאחר שאני מציץ בכרטיסים אני מגלה שמקומותנו בעליה, ולא באולם. לא נורא. לא בודקים שיני כרטיס שניתן במתנה. אנחנו מוצאים את מקומותנו, מתישבים ומקשקשים בעודנו צופים בקהל מטפטף לאיטו לאולם.

הבמה מוסתרת מאחורי מסך עליו כתוב באנגלית (או באיטלקית) Mandragola. שחקן מאופר בלבן יוצא אל הקהל ובמבטא איטלקי קל שואל האם אנחנו יודעים מהי מנדרגולה. הוא ממשיך ונותן הוראות לקהל. כשאנחנו שומעים את המילה מנדרגולה עלינו להרעיש בכעס. עלינו למצוא דבר מה שמכעיס אותנו – אולי הבעל, אולי האשה, אולי המלחמה, אולי הממשלה, אולי המדינה, אולי משהו אחר – ולהרעיש מכעס על הדבר הזה. בין דוגמאותיו לדברים שעשויים להכעיסנו הוא מגיע לבסוף לקוטג'. הקהל מרעיש לשמע המילה קוטג'. רעשנים מחולקים לקהל. מכירה פומבית מתנהלת על הרעשן האחרון. מחיר התחלתי – שלושה דוקאטים. המחיר עולה, עד שהמטבע הסחיר הופך מדוקאטים לקופסאות קוטג'. אישה המציעה 100 קופסאות קוטג' זוכה ברעשן. נפלא, חשבתי שאני בא לתיאטרון ומצאתי עצמי באחד מאירועי פסטיבל הקוטג', ועוד בכזה שאינו סטירי. נו, טוב, אולי זו רק הפעלת הקהל שלפני ההצגה. בהצגה עצמה, הרי, לא יהיו איזכורי קוטג'.

המסך נפתח ומאחוריו התיאטרון. מנהל התיאטרון שבהצגה מציג בפנינו את הדמויות וההצגה שבתוך ההצגה מתחילה. העיצוב, בצבעי שחור, אדום ולבן יפה מאוד. אני נהנה מההצגה מבחינה ויזואלית, וגם מהמשחק. השחקנים כולם עושים עבודה טובה למדי. הפיזיות של הדמויות מציקה לי קצת. יש דמויות שהפיזיות שלהן טובה, מוצלחת ואחידה ואחרות בהן הפיזיות מקרטעת. ברור לי לחלוטין שאין כאן עניין של משחק קלוקל. מדובר כאן בבימוי. כאשר השחקנית מתנהלת כבלרינה מקופסת נגינה הדבר ברור ויפה, אבל זה מגיע בהתקפים, כאילו קיבלה הוראה לעשות זאת רק בזמנים מסויימים. כך גם הדמות המתנהלת כתרנגול. הכל מבוצע היטב כאשר הוא מבוצע, אבל הכל לא מבוצע כל הזמן עד הסוף.

לפרקים ההצגה מצחיקה. הקהל באולם תחתי צוחק לעיתים בעוד אני מגלגל עיניים. במקרים אחרים אני צוחק ושומע רק צחוקים מעטים סביבי. כנראה שהדברים שמצחיקים את רוב הקהל שונים מהדברים שמצחיקים אותי. אולי זה אני שמקולקל, אבל איזכורים של האח הגדול וליידי גאגא במהלך מה שצריך להיות קומדיה דל-ארטה, אינם מצחיקים אותי. כלומר, אם היה רעיון בנוי היטב מאחורי הדברים הללו, הייתי מרוצה וזה היה מצחיק אותי (סביר להניח). הייתי מבסוט עד השמיים אם היה שם רעיון. אבל לא היה. היו שם פאנצ'ים ששובצו בהצגה איפה שאפשר. כנראה שמקיאוולי זה לא מספיק עבור הקהל הישראלי. צריך לעבד אותו כך שיהיו פאנצ'ים חסרי קו מאחד לאורך ההצגה כדי שהקהל יהנה.

בתוכניה כתוב שיעקב שבתאי הוא האחראי על התרגום והעיבוד. קשה לי להאמין שיעקב שבתאי, שהלך לעולמו ב-1981, הכניס להצגה בדיחות אודות האח הגדול, מדונה, ליידי גאגא ופייסבוק. צר לי עליו, על כך שהוא זוכה בקרדיט המפוקפק על העיבוד הזה. אני חושב שיש משהו מעליב, עבורו ועבור הקהל, בעיבוד הזה.

בצאתנו מההצגה חייכנו. ככה זה בהצגות כאלה, בחוץ נשאר חיוך ובפנים לא נשאר דבר. אחרי הצגות אני אוהב לדבר עליהן עם האנשים איתם הלכתי. כאן אני קצת תקוע. התיאור הטוב ביותר שיש לי הוא "מבדר וקצת מעליב". קרן נהנתה, אבל תיארה את ההצגה במילים "ביזארי וזול" (אני מקווה שאיני מסבך כעט את קרן עם חברתה). גם אני נהנתי – כאמור, זה היה מבדר. אנחנו ממשיכים לדבר על שלל נושאים בעודי מלווה את קרן למכוניתה.

בתחילת ההצגה הופיע משפט שטרחתי לכתוב לי: "אם הקהל ישתולל משמחה ישכח שהוא בעצמו הבדיחה". ובכן, אני כנראה לא השתוללתי מספיק משמחה. חשתי כאילו עושים ממני צחוק. לשמחתי הרבה, לא שילמתי עבור ההצגה הזו, מלבד עשרה שקלים שעלתה לי התוכניה. אני שמח שהכסף הזה שולם עבור התוכניה. היא יפה וצבעונית ויש בה דברים יפים. אם הייתי משלם עשרה שקלים עבור ההצגה, ולא עבור התוכניה, הייתי חש שכספי מבוזבז. לשמחתי הרבה השיחות עם קרן לפני ההצגה ואחריה היו מוצלחות והנעימו את זמני עד מאוד – דבר שבלעדיו יתכן מאוד שהייתי חש שזמני בוזבז לחלוטין באותו ערב.

זהו, עלי לקום וללכת למופע אחר. זמני לרשומה זו תם, ואולי טוב שכך. השקעתי כבר יותר מדי מזמני בהצגה הזו. אם קראתם את הרשומה הזו במלואה, יתכן שגם אתם כבר השקעתם בה זמן רב מדי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: