לבד ביחד – צפיה באולפן גלי צה"ל בשעות הלילה המאוחרות

מאת: ליבי רן

צפו באולפן גלי צהחבריי, ים מעין וסער סקלי, שידרו תוכנית של שלוש שעות בלילה שבין יום שני לבין יום שלישי. גיליתי בפייסבוק, דרך הודעה של סער, שהשידור חי ומתרחש ברגעים אלה (כלומר: גיליתי אותו בסביבות רבע לשלוש. שלושת רבעי שעה לאחר תחילת התוכנית). כתבתי, בטון הנוזף המתבקש:
Libby Ran: למה אתם לא מספרים לי מראש? בא לי לשבת איתכם בשידור פעם, אני מתגעגעת לתחנה… לא הייתי שם מאז 2004, אם אני זוכרת נכון. בכל מקרה – מאזינה.
הפעלתי, מתוך הרגל, את הנגן האינטרנטי, שמשמיע לי את השידור הרדיופוני, וחזרתי לגלוש.
רגע לפני שסגרתי את הטאב של אתר גלי צה"ל, עיניי נחו על הכפתור המפתה "צפו באולפן גלצ" (כך במקור).
רגע אחד של היסוס, ואני כבר מציצנית.
הנה הם, החברים שלי, אנשים יפים. הצילום באפורים, והתאורה באולפן שורפת את קודקודו המתולתל של סער, הקרוב יותר למסך – כלומר, למצלמה. בהתחלה אני מרגישה מבוכה קלה. נכון שבאולפן יש חלון זכוכית שדרכו יכול/ה הטכנאי/ת להציץ, אבל אני כאן, בבית, בפיג'מה. הם לא יכולים להציץ בי בחזרה. אני חייבת לספר להם שאני כאן.
Libby Ran: הזוי לצפות בכם באולפן גל"צ, אני מרגישה כמו מציצנית
אין תגובה. אני יודעת שהם מחוברים לאינטרנט שם. סער כתב מתוך אולפן השידור. אני כאן!
Libby Ran: זה נראה כמו עין הדג, אבל נדמה לי שזה אולפן ה'. האמנם?
אין תגובה. אני מאזינה, אבל יותר מתבוננת. קריין חדשות נכנס להבזיק מבזק. אני תוהה אם מישהו מהם ישים לב כבר, שאני כאן. שולחת עוד זיקוק אינטרנטי.
Libby Ran: סער בחיוך סרקסטי למול קריין החדשות הלילי, בעת ידיעה על התארגנות פעילי שמאל בפייסבוק.
Priceless
ואז זה קורה. סער מביט בטלפון הנייד שלו. צוחק. מראה אותו לים. שניהם פונים לעבר המצלמה. הם מביטים בי. אני בתוך המצלמה. ים מצביעה לכיוון המדוייק, סער מחייך. הם מנופפים לי. אני כאן! קצת אחר כך, סער מקליד. על המסך שלי מופיעה אזהרה:
Saar Székely: לא להציץ!!!
תודו שזה כיף לכם שאני כאן. המצלמה ממילא פועלת. אני עונה מיד:
Libby Ran: אתה בחלל פומבי, תתמודד!!!
ואז, מתחיל שיר ארוך. סער קם, שולף סיגריה, וים מצטרפת אליו. הם עוזבים את האולפן. הם עומדים מחוץ לטווח המצלמה. אני חייבת להתריס. חייבת להזיז.
Libby Ran: וואו, זה ממכר
ואז, עולה לי רעיון. אני יוצרת. אני כותבת.
שוב לא מתאפקת, ומדווחת, מיד עם תום כתיבת החלק הראשון.
Libby Ran: כתבתי לכם משהו. מחווה.
התשובה מגיעה אחרי כמה דקות:
Saar Székely: ועכשיו את צופה בי עונה לך בפייסבוק?
בהיעדר תשובה שנונה, אני מפליטה
Libby Ran: ברור
ואז מעתיקה ומדביקה את החלק הראשון.
ואז מחכה. ומחכה. ומחכה. אני לא יכולה לצפות, שבמהלך שידור עתיר טקסטים, הם יקראו גם את הטקסט הזה. אני יכולה לצפות לכיבוי ההתקשרות הזאת. אני פוחדת להעמיס את עצמי על הסיטואציה. אבל כל זה נוצר מתוך נוכחותי שם, ויש לו כבר תוקף ממשי.
Saar Székely: ליבי מופלאה
תודה מעומק לבי
Libby Ran: הדבר הזה כותב את עצמו, אני כבר בפרק השני, שנקרא (באורח פלא) "שעה שניה". אולי אעשה עם זה משהו.
וכותבת, וממשיכה וכותבת, עד שהחלק השני כבר ממצה את עצמו. מפרסמת גם אותו. פרק ארוך מאוד. ארוך מכדי שאאמין, שאקבל עליו, כמעט בו-זמנית, לחיצות "Like" מים ומסער גם יחד. אבל זה קרה. אני מוסיפה עוד נספח קטן, ומיד לאחר פרסומו מגיע מסר מסעיר:
Saar Székely חשיפה:
השדרן שלח לליבי, כלומר למצלמה, נשיקה אחרי שהוא קרא את הקטע הלפני אחרון. השדרנית העירה לו: אתה יודע שמאחורי המצלמה יש, חוץ מליבי, גם את כל הסוטים שמחמיאים אחר כך על התספורת.
אופס.
Libby Ran: ודווקא את זה לא ראיתי…
ואת הנספחון הכי קטן, אני שולחת לבסוף, ממש לפני סיום התוכנית.
איזה מקום יש לחווייה הזאת במרחב הציבורי? ובמרחב המאוד-מאוד אישי? וכמה זה שונה מהצצה מבוקרת וממוסחרת בבית, שבו לכודים מרצונם אנשים, שלרובם אין מה לומר ממילא? אני לא יודעת אם עכשיו אעבור להצצה באולפן באופן קבוע. אחרי הכל – יש משהו רומנטי באנונימיות של הפרסונה הרדיופונית. לא הייתי רוצה להחליף אותה בדמות ממשית, מעבר לקול. זיו יהונתן פעם אמר, ממש בתחילת קורס העיתונות שלמדתי בגלי צה"ל, שרדיו הוא מדיום שטוח. כמו חסקה. גם במעמקי הים, חסקה אינה טובעת. בגלל זה, הרדיו יישאר כאן תמיד.

הצצות רדיו לים ולסער

השדרן אוהב את השדרנית.
השדרנית אוהבת את השדרן.
יכולתי לא לספר להם שאני צופה בהם.
לא התאפקתי, וסיפרתי.
השדרן מחייך במבוכה.
השדרנית צוחקת.
הוא יושב מאחורי שולחן קטן, מול מיקרופון.
מולו מחשב נייד, ובידו מכשיר טלפון נייד.
השדרנית יושבת מאחורי שולחן שידור גדול, שני מסכים משני צדדיה.
השדרן מקיף את השולחן הקטן שלו, וניגש אל הכסא הסמוך לשדרנית.
שניהם מודעים מאוד למצלמה, שמצידה השני – אני.
השדרן אוחז בידה של השדרנית ומנשק אותה.
אני מגדילה את המסך.
כל מילה שנאמרת בזמן שהמיקרופונים כבויים מסקרנת אותי.
אני רוצה יותר.
אני רוצה לדעת מה אמרו, כשיצאו החוצה לעשן, במהלך השיר הארוך שפתח את השעה.
אני רוצה לדעת מה דחיסות האויר באולפן, בין השדרנית לבין השדרן.
אני רוצה חדות תמונה, וצבעים.
אני רוצה תלת מימד.
לתוך חלל האולפן חודר איש זר. קריין חדשות.
באופן חד משמעי וברור, הוא עשוי מחומר שונה לחלוטין מהשדרנית ומהשדרן.
השדרן מחייך באירוניה למול ידיעה פוליטית.
הידיעה שהם נראים הופכת אותם למתוחים.
אני מחכה שהם ייהנו מהרעיון.
אני מאמינה שהם ייהנו מהרעיון.
אבל אני מכירה אותם, וזה שונה מקהל אלמוני.
מתח קל לפני כל קטע קריאה, כמו תמיד בשידור.
אני מתגעגעת לשעות הארוכות באולפנים האלה בדיוק, בשעות האלה בדיוק.
מקשיבה לטקסט המתורגם של ברכט.
"שם נדמה לי, כי לבי עצר מלכת".
הנה, חדרתי לשידור. כך, בטקסט. בלי כוונה. זו אפילו לא ליבי. זה לבי.
ובכל זאת.
"לראות משמע להיראות".
וזו אני.

שעה שניה

השדרנית והשדרן יצאו מהאולפן.
הנוכחות שלי, מרחפת מעליהם, בוודאי מעיקה עליהם.
אני רוצה לא להפריע, אבל התערבתי, ועכשיו אני חלק מהשידור.
אני שונאת את עצמי כשאני ככה.

ועכשיו הם חזרו.
הוא מספר לה משהו, מביט במחשב.
אולי הוא קורא את מה שכתבתי.
אולי הוא מתכונן לקריין טקסט.
אולי הם שכחו שאני כאן.
הלוואי שהם שכחו שאני כאן!

הם לא.
השדרן מספר לשדרנית על הטקסט שלי.
אני רק מנחשת.
הפנים שלו בצילום הלואו-טק השרוף – פני פוקר.
ואז
מגיעה התגובה.
חמה במידה.
קצרה במידה.
אני לא מרפה ועונה לשדרן.
אני איומה.

לא יכולה ללכת לישון עכשיו,
לא יכולה.

השדרנית מביטה ארוכות במסך משמאלה.
השדרן שלוב זרועות למול קריין החדשות הזר.
קדרות ושקט כפוי.
השדרן נע מצד לצד בכסאו המסתובב, ומחפה באגרוף על פיו.
קריין החדשות עוזב את האולפן במהירות, מיד עם תום המבזק.
שלוש דקות אחרי ארבע.
לילה-בוקר. בוקר-לילה.

בילי הולידיי ברקע.
השדרנית חובקת את השדרן.
הוא רכון על השולחן שלה.
הם (כנראה) קוראים משהו יחד.
מסך מחשב כבוי מסתיר אותם.
המיקרופון של השדרנית מסתיר את הבעת פניה.
הסתודדות?

דפדוף בספר!
השדרן חוזר למקומו.

הוא קורא את ההקדמה מאחד הספרים הכי מסקרנים ומעניינים בעולם.
אני מתרגשת, אבל לא כמו שהייתי מתרגשת לו היה זה שדרן זר.
אולי יותר.
לשדרן זר, אין לי אפשרות לספר שהוא ריגש אותי.

אני אוהבת רדיו.
אני אוהבת שהנסתר רב על הגלוי.
אבל אולי, קצת כמו ז'ורז' פרק בספר שממנו קרא השדרן, גם אני רוצה חזית של בניין
חשופה לחלוטין, כשכל החדרים פרושים למולי, בלי קירות.
אולי גם אני רוצה להציץ לתוך אולפן שידור, שהוא מבצר, שהוא מחבוא.
רוצה לדעת הכל.
ומה שלא לדעת – לנחש.
ומה שלא הצלחתי לנחש – עוד יבוא אליי, כמו התשובה המושלמת, זו שהיתה גורמת לי לנצח בויכוח.
עוד יבוא אליי.

ועוד דבר

אני קצת מאוהבת בשניהם.
הם מחייכים, והוא נושק לה על הראש.
מתחיל עוד אחד מהשירים האלה, שחשבתי שרק אני מכירה.
פתאום כל המודעות הזאת כבדה עליי.
הכל גלוי, מנותח, הפנים כבר בחוץ.
הפקעת הזאת כבר סבוכה בעצמה.
פתאום בא לי סתם לחבק את שניהם.
אני מבטיחה שאלך לישון מיד בתום השידור, ממש לפני החצוצרה האיומה הזאת, שמבשרת על יום חדש.
כל עוד אני כותבת, מותר לי.
להציץ.
אז אני כותבת.
הצדקה אמנותית.
או סטיה.
ו/או סטיה.
(אחרי הכל, אין סתירה)

לפני סיום

אני רוצה עוד.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: