מכולת – מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו

imageמדהים עד כמה יכולים להיות האומללות, היאוש וחוסר האונים מצחיקים. כלומר, הם בכלל לא מצחיקים ובכל זאת הסיטואציות גורפות גלי צחוק רבים מהקהל באמצעות הומור התנהגותי והומור מילולי מהסוג שפעם אהבו לקרוא לו 'הומור יהודי' – הומור של אלה שיודעים לצחוק על עצמם בעיקר מתוך המצוקה. זה איננו מסוג הצחוק המעיק המאפיין סאטירות. צחוק משחרר שאיננו מסתיר לרגע את הסבל. יוצר הסיטואציה המצחיקה הוא האומלל עצמו וההומור, ככל הומור עצמי, איננו לועג לאחרים, לכן איננו חשים במבוכה של מציצנים הלועגים לאחרים.

הם יצאו מתוך שואת אירופה חסרי כל והחלו להִבָּנוֹת מחדש על חורבות עצמם. כשאנחנו פוגשים אותם יש להם מכולת בבית נטוש ביפו שהוא גם בית המגורים שלהם וגם המחסן. משפחה – לייטשה ויוסל, בנם תנחום, האב הקשיש של יוסל – דב בר ואחיו של יוסל אהרלה שגר איתם במכולת "עד שיסתדר". לכולם יש חלומות על עתיד טוב יותר, כולם סומכים על המזל ועל הפיצויים מגרמניה. זה שאמור להיות זכאי לפיצויים הוא דב בר אבל לכולם יש תכניות כיצד הם ישתמשו בפיצויים. לייטשה ויוסל יקנו דירה ויפתחו מכולת בבת-ים, דב בר יקנה מכונות כביסה ויפתח לונדרומט ממש באותו כסף ויש עוד כמה "שותפים" שמאמינים שגם להם יש חלק מסיבה זו או אחרת בפיצויים שבינתיים אינם אלא חלום שלא ברור אם, איך ומתי יתגשם ובינתיים כבר מתחילים להשתמש בכסף שאין. מאיזשהו מקום צצה לי האסוציאציה אל ביקור הגברת הזקנה. כמו שם גם כאן כולם לוטשים עין אל האוצר שיבוא על חשבון מישהו אחר אבל אף אחד לא צריך למות לשם כך, להיפך – לצורך קבלת הפיצויים יש צורך לשמור על דב בר בחיים. גם השכנים לוטשים עין אל אותם פיצויים דימיוניים וכולם מנסים לתחמן את כולם בדרכים שונות.

clip_image002 הדמות הדומיננטית בהצגה היא לייטשה, השחקנית המוכשרת בטירוף – תיקי דיין, שרוקמת חלומות אך נשארת כל הזמן עם הרגליים על הקרקע ודואגת גם לעתיד וגם להווה. היא "המבוגר האחראי" שמנסה לשמור על כולם מפני עצמם. יצחק חזקיה מציג כנגדה את אהרלה – אחיו הטפיל של בעלה שחי אצלם במכולת ומתנשא על כולם. הוא אמן שבוחל ב"בּוּכָלְטֶרִיָה" שבעצם מפרנסת גם אותו ומספקת לו קורת גג "עד שיסתדר" למרות שברור לכל שאין לו כל עניין להתאמץ ולהזיז את עצמו. כל בני המשפחה המורחבת נשענים על לייטשה ואינם טורחים באמת לקדם משהו.

יוסל קונה כל הזמן מציאוֹת בכסף שאין להם ולייטשה לעומתו במחוות פולניות חוסכת כל פרוטה ואוכלת את שיירי הסרדינים מהקופסא שנפתחה אתמול. הבן, שהיה אמור בגילו לעמוד כבר על רגליו ולפרנס לפחות את עצמו, מתגורר במיטה הסמוכה לחבית הדגים המלוחים ואימו מורחת לו את פרוסת הלחם לארוחת הבוקר.

אני מכיר אותם. את כולם. ראיתי את דומיהם בסביבתי הקרובה הרבה מאוד פעמים. ההצגה מתייחסת ליפו של 1970. אצלי היא מעוררת אסוציאציות משנות השישים כאשר בסביבת ביתי היו הרבה מאוד חנויות מכולת, כולן של ניצולי שואה שספרו את הכסף ביידיש וניסו להתקיים איכשהו. אבל זה לא שייך רק לימים ההם. בעצם בכל חברה של אנשים שאיבדו את שרשיהם ואינם אוחזים במקצוע ברירת המחדל היא מסחר קמעונאי – מכולת, קיוסק, ירקות, סדקית וכדומה. ראיתי את זה גם בשנות התשעים של המאה הקודמת בעתלית שהייתה זרועה חנויות מכולת שאינן יכולות לפרנס את בעליהן.

עברו מספר ימים מאז ראיתי את ההצגה ועדיין לא סיימתי למצות את החוויה. בכל דבר סביבי אני מוצא משהו שמתקשר בדרך לא דרך אל ההצגה ומאיר אותה באור נוסף. הדמויות בהצגה רודפות אחרי החלומות לעתיד כלכלי טוב יותר ובדרך שוכחות שקיים גם הווה – שהחיים הם קודם כל כאן ועכשיו. קשה לי להשתחרר מההשוואה עם החלומות של הסטרטאפיסטים – המכולתניקים של היום – שמוותרים על החיים במרדף אחר החלום. הבלוג הזה, להזכירכם, נולד במטרה להבטיח שאיש היי-טק – אני – לא יאבד את החיים האמיתיים בסבך שעות העבודה האינסופיות. על כך כתבתי ברשימת המוטו של הבלוג – יש לי חיים.

ההצגה הציפה מתוכי הרבה מאוד משקעים מהעבר. אני הרי מכיר את כל הדמויות בהצגה ממש מקרוב ובהרבה מאוד וריאציות. משקעי עבר אינם בהכרח רעים, לפעמים הנוסטלגיה מיפה את העבר וממרחק זמן הסבל המגוחך איננו נורא כל-כך ובכל זאת איננו מעורר געגועים. מסתבר שאצל אשתי שתחיה, עירית, עוררה ההצגה עוד מספר רבדים שאינם קיימים אצלי – היא נתקלה באותם מצבים הרבה יותר מקרוב. הילדים שלי, שכבר מזמן אינם ילדים, לא מכירים באופן כל כך אישי את הדמויות ובכל זאת משיחות שניהלנו בדרכנו מההצגה לתחנת הרכבת למדתי שגם אצלם עוררה ההצגה התייחסויות מאוד מציאותיות לסיטואציות מוכרות. בעצם, את האומללות המצחיקה הזו אנחנו פוגשים בהרבה צורות גם בספרות, במחזאות ובחיים.

הבימוי של המחזאי הלל מיטלפונקט מעביר לנו תמונה מוחשית, מציאותית ומופרכת עד כדי גיחוך. ניכר שמרבית השחקנים מכירים את הדמויות שלהם לעומק. הייתי אומר שהם ממש מאוהבים בדמויותיהם. תיקי דיין בדמות לייטשה הנושאת את כל ההצגה על גבה, מציגה דמות אנושית מרגשת ומלאת הומור שגורמת לנו להתפרץ בצחוק אפילו ברגעי היאוש. יצחק חזקיה מפליא להציג את דמות אהרלה הפרזיט המתנשא. אבי אוריה בדמות יוסל מתנדנד בין כניעה לעריצות אשתו לבין הפגנות עצמאות מהוססות באופן שמעורר הזדהות עמוקה [לפחות אצלי]. יניב לוי מטלטל את רגשותינו בהצגת הגבר-ילד תנחום שמנסה לבקוע מהקליפה ואפילו מצליח. יוסי גרבר, ענק כדרכו, מציג לנו את דב בר הקשיש שחלומותיו מעירים אותו להיות צעיר לרגע וחי מאוד אפילו כשהוא בחזקת גוסס שעוד ישוב לתחיה. כבר ראינו אותו בדמות מוֹרִי הגוסס בימי שלישי עם מורי ובתפקיד של מת מלא חיים במשפחה חמה ובכל פעם הדמות שונה ומתאימה לסביבתה – ענק – אמרתי? יוסי קאנץ הוא שטוך, הקונה של המכולת, שמפגין רוחב לב ראוי לציון בתוך סבך התככים וגורם לנו להתרגש כשהוא נמנע מלהיות אנוכי וחמדן כמו הסובבים אותו. לעומתו חנה רוט מגלמת את גב' בוקסבאום שמאמצת את אהרלה כהזדמנות עסקית, קְלַפְטֶה מקצועית שגורמת לנו ממש לשנוא אותה.

clip_image004

התפאורה הריאליסטית שעיצבה נטע הקר מטיחה בפנינו את תחושת התסכול של אלה שחיים בבית ערבי נטוש, סדוק ודולף וחולמים על בית בבת-ים – העיר העברית החדשה. התפאורה מקפידה מאוד בדקויות ולאורך כל ההצגה אני מגלה עוד ועוד פרטים שמדגישים את העליבות.

בימים האחרונים אני שב ודש במחשבותי את ההצגה. משהו בפולניוּת לא מסתדר לי אך אינני יודע מה. היום במהלך שיחה אמרה לי אשתי בהקשר שונה לחלוטין "היום אני כבר מרשה לעצמי להגיד שטוב לי בלי לפחד מהבלטה שתיפול על הראש". פתאום קלטתי מה לא מסתדר – כולם בטוחים שהפיצויים יגיעו, כולם סומכים על המזל, כולם בטוחים שיהיה בסדר… זה לא פולני – פולנים יודעים שיחד עם כל דבר טוב צפויה המכה שבעקבותיו או בלשון אשתי שתחיה "הבלטה שתיפול על הראש". עכשיו נרגעתי. הפולניוּת שאיננה מושלמת מאפשרת ללייטשה להכריז בדרכה החוצה את ההכרזה האופטימית ביותר שניתן לאמר במצבה "התחלנו פעם חיים עם פחות מזה".

הצגה מעולה מכל הבחינות שמאלצת כל אחד להתמודד גם עם המציאות של עצמו.

מאת: הלל מיטלפונקט
בימוי: הלל מיטלפונקט 
תפאורה: נטע הקר
תלבושות: עפרה קונפינו
מוסיקה: אורי וידיסלבסקי
תאורה: קרן גרנק

השחקנים:
תיקי דיין, יצחק חזקיה
אבי אוריה, יוסי גרבר
יניב לוי, יוסי קאנץ
חנה רוט, דנה שייר
מיטל אבני

כמעט שכחתי. התוכניה. כמו תמיד נותן לנו התיאטרון הקאמרי תוכניה שהיא בפני עצמה חומר קריאה מעולה. חומר רקע למי שלא הכיר את התקופה ותזכורת לאלה שחיו אותה כמוני.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: