אדיפוס בקולונוס שבתחנה המרכזית – תיאטרון קרוב

SAM_1032-500אני חוזר ברכבת מההצגה אדיפוס בקולונוס בתיאטרון קרוב. ההצגה עדיין מאוד חיה ומוחשית בראשי ואני מתחיל לכתוב. באתי בלי מחשב, אני כותב על נייר. בינתיים המולה, קבוצה רעשנית מתמקמת לידי ומסיחה את דעתי. אני מחליף מקום. מנסה להמשיך לכתוב. מישהי במעבר לא חשה בטוב וכולם נזעקים אליה. אני מפנה את מקומי ומציע לה לשכב לאורך הספסל, להרגע. ממשיך למקום שלישי וממשיך לכתוב. בכניסה לתחנת הרכבת חיפה-חוף הכרמל אני כותב את המשפט האחרון וטומן את הדפים בתיקי. ביום שישי אני מתפנה להעתיק את הרשימה למחשב ומגלה שהדף הראשון נעלם. לשחזר? אני מתלבט. מחליט לא לוותר על הדברים למרות שבחלקם אינם מתייחסים להצגה ישירות.

לפני כשנה וחצי גיליתי מחדש את תיאטרון קרוב ומייד נשביתי בקסמו. ההצגה אדיפוס בקולונוס הייתה בראש הרשימה של מה שרציתי לראות. כהכנה להצגה קראתי מחדש את המחזה אדיפוס ההמלך. איכשהו לא הצלחתי להגיע להצגה, וגם בפעם הבאה… וכך פספסתי אותה פעם אחר פעם. בינתיים ראיתי כמעט את כל ההצגות שמועלות בימינו בתיאטרון קרוב ואדיפוס עדיין ממתין לתורו. כשהתקשרתי להזמין כרטיסים להצגה אמרה לי לירון – מנהלת השיווק – שהיא צפתה לכך. למה? כי זאת ההצגה שעוד לא ראית. עוקבים אחרי. עברה שנה מאז קראתי את אדיפוס המלך אז חשבתי לקרוא שוב, להכנס לאוירה, אבל לא מצאתי אותו על מדף המחזות שלי. בדיעבד גיליתי את המחזה על המדף של גיל – כנראה גם הוא עושה שעורי בית לפני הצגות.

אני מחכה להצגה באכסדרת התיאטרון ובינתיים מגיעה קבוצה מאורגנת ונכנסת לשוחח עם ניקו ניתאי במשרד. אני בחוץ, מחכה לגיל שמגיע מהעבודה ברגע האחרון. אחרי ההצגה נחלוק בינינו חוויות טריות מההצגה והוא ירוץ להמשיך לעבוד. ככה זה אצלנו – העבדים המודרניים, קוראים לזה היי-טק. הקבוצה יצאה בינתיים מהמשרד, קהל מיוחד, אנשים שאינם מורגלים בתיאטרון, מאוד סקרנים ומאוד פתוחים לקלוט חוויות חדשות.

נכנסים לאולם ומתמקמים במקומות החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. יער קולונוס שעל הבמה הוא יער של צינורות איוורור מהסוג שמאפיין את התחנה המרכזית בתל אביב – משכנו של התיאטרון. בחגיגת העשור לתיאטרון קרוב קיבלנו "טעימה" מההצגה ואנחנו כבר יודעים שניקו ניתאי העביר את קולונוס שלו לתחנה המרכזית. בעצם, זה איננו הפן היחיד של ההצגה שהוא הביא למגרש הביתי שלו. על המסך האחורי אנחנו רואים את איסמנה ואנטיגונה, בנותיו של אדיפוס, רצות בתחנה המרכזית ומגיעות אלינו לבמת התיאטרון.

edipus-d-Tניקו ניתאי לקח את ההצגה למקומות מאוד מעניינים ממספר היבטים ומעל כולם דמותו של אדיפוס בערוב ימיו. הופעתו המלכותית של ניקו ניתאי בשילוב הקומה והקול מעצימים את תחושת ההשפלה של המלך לבוש הסחבות שגורש מארצו על ידי בניו שהם גם אחיו וגיסו קריאון שהוא גם דודו. הדמות מבלבלת. בראשנו הוא מצטייר כמלך אך אנחנו רואים אדם עיוור בלבוש אפור ובלוי מובל בחבל על ידי ביתו אנטיגונה שמשמשת לו כעיניים.

מקהלת הזקנים בעיבודו של ניקו ניתאי היא שלישית נהנתנים בלבוש לבן ובידיהם מחבטי טניס כאילו הפריעו להם באמצע המשחק. בראש המקהלה השחקן שמואל וולף שאיננו חדל מלהפתיע אותנו בתפקידים מגוונים בתיאטרון קרוב, ואיתו יעל יעקב שראינו בהרבה מהצגות תיאטרון קרוב וברוריה רבינר שראינו ב'א"א: אישה אלימה'.

ניקו ניתאי נטל את הטרגדיה הקלאסית והביא אל המקום ואל הזמן שמתאימים לו. המקום הוא התחנה המרכזית שבה נמצא התיאטרון והזמן מועבר לימינו באמצעות מספר מאפיינים. תזאוס מלך אתונה לבוש בבגדי שריף, מגבעת ומגפיים והכל בלבן. כניסתו מלווה בצלילי אפאש של להקת הצלליות והוא מואר בעיגול של תאורת ספוט שמטילה את צלליתו לאחור כמו כוכב רוק. עומר עציון מציג בפנינו מלך צעיר שמתנהג ברוחב לב ויד מתוך התנשאות. מאחור מוקרנות תמונות של לוחמים וסמלים אמריקאיים. עם יציאתו מהבמה, כשמגיעות בנות אדיפוס, מושמעת מנגינת הרפסודיה בכחול של גרשווין, למנגינה זו נשוב מספר פעמים מאוחר יותר. בין לבין משתרבבת גם נעימת חליל בסגנון בלקני שאינני מצליח לפענח למה היא מרמזת. בחירות מוסיקליות מאוד מעניינות שמקבעות את התמונה בימינו, ואם עדיין לא הובהרה תמונת הזמן, משלים אותה הטלפון הסלולרי באמצעותו מעביר המלך תזאוס הוראות לצבאו. עומר עציון שהרשים אותנו בתפקיד יורי פטרובסקי בהצגה הקומוניזם לחולי נפש כובש אותנו מחדש.

עיצוב התלבושות מעניק משמעויות נוספות להצגה. דנה בלזר, מעצבת התלבושות, צבעה את אנשי אתונה בלבן – שחקני טניס ומלך-שריף ולעומתם אנשי תביי – קריאון ופולונייקס לבושים בבגדי צבא שחורים שמעלים אסוציאציות ממקומות אחרים לגמרי. אדיפוס ואנטיגונה לבושים בבלויי סחבות בגווני אפור ובין כולם בולטת איסמנה בלבוש אדום בורדו. למען האמת, לא הצלחתי להבין את המסר בצבע האדום, יכול להיות שהזמן יאיר את עיני כפי שכבר קרה בעבר.

עדכון של אחרי הרגע האחרון:
לא עבר יום מאז שילחתי את הרשימה לדרכה וכבר גיל מאיר את עיני בעניין צבעי הלבוש. קריאון ופולונייקס הם לוחמים ולכן הם לבושים במדי צבא. אנשי תביי לבושים בבגדים רגילים לפי ראות עיניהם. איסמנה, שהיא בת תביי, בחרה להתלבש באדום. ומאין לגיל ההארה? ובכן, לאחר שנפרדנו בתחנת הרכבת גיל הלך לתחנת האוטובוס לנסוע לביתו התל-אביבי ובתחנה הוא פגש את ניקו ניתאי שענה על השאלה שהטרידה את שנינו. ככה זה בפרינג’, אתה יכול לפגוש את מנהל התיאטרון ברחוב ולהחליף איתו חוויות על ההצגה שראית בתיאטרונו. ה”קרוב” הזה הוא מה שאני כל כך אוהב בפרינג’, היכולת של הקהל להחליף דעות עם האמן מקרוב – ללא מחיצות.

edipus-dsבנותיו של אדיפוס מציגות בעוצמה רבה שתי דמויות שונות ודומות בעת ובעונה אחת. אנדריאה שוורץ היא אנטיגונה שמובילה את אביה ודואגת לו בכל דרכו. היא לבושה כמוהו ובעצם קשרה את גורלה בגורלו. איסמנה, ענת קלאוזנר, האדומה באה לחפש אחר אביה ואף מתנדבת להעלות בשמו קורבן לאלילות המקום. היא עצובה ודואגת אך איננה קרובה אליו כאחותה. ערן בוהם מציג קריאון מרושע שממש גורם גורם לי לשנוא אותו. הוא עולה לבמה בכסא גלגלים. זה די מפתיע אותי, לא זכרתי שקריאון נכה, אך תוך מספר דקות מסתבר שזה רעיון בימוי מקורי נוסף שהגה ניקו ניתאי והכניס להצגה הפתעה שככל הזכור לי איננה קיימת במחזה המקורי וזו איננה ההפתעה היחידה.

ההצגה מגיעה לשיא הרגשי כשנכנס פולינייקס – הבן של אדיפוס שגירש אותו מהממלכה. עודד גוגנהיים כובש את הבמה במונולוג ארוך שפורט על נימי הנשמה עד שאנחנו מאמינים בכנותו של הבן שרוצה להחזיר אליו את אביו. תשובתו של אדיפוס שוברת את הכלים ואיתם את רגשותינו ואת רגשות בנותיו, אנטיגונה ואיסמנה, שקרועות בין האח והאב האויבים שאת שניהם הן אוהבות.

בפתיחת ההצגה ראינו על המסך האחורי את בנות אדיפוס רצות בתחנה המרכזית ומגיעות אל הבמה. הסיום סוגר את התמונה כאשר אדיפוס – ניקו ניתאי – מוביל אותנו אל מקום קבורתו הבלתי נודע. הוא יוצא מהאולם ובסרט שמוקרן מאחור אנו רואים אותו משוטט ברחבי התחנה המרכזית ויורד אל הקטקומבות – מגרשי החניה – כשבעקבותיו בנותיו ותזאוס. לבסוף בנותיו מטהרות אותו ומלבישות אותו בכותונת לבנה שמסמלת גם את הטוהר וגם את אתונה וכך הוא יוצא מהתחנה ונמוג אל תוך האור.

לאחר ההצגה ניקו ניתאי מקיים באולם התיאטרון שיחה נוספת עם הקהל שכולל את חברי הקבוצה הלא שגרתית שפגשנו בהתחלה. השיחה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לשמוע. אנשים שונים מאיתנו שמתמקדים בהיבטים אחרים לחלוטין של חווית התיאטרון. ניקו ניתאי נקרא לענות על שאלות מאוד ישירות שנשאלות מתוך תמימות, שאלות שבדרך כלל לא נשמעות בשיחות מעין אלה – שיחה בלתי צפויה ומרתקת.

ראיתי, כאמור, את מרבית ההצגות שתיאטרון קרוב מציע ועכשיו אני מצפה להצגות הבאות שניקו ניתאי רוקח עבורנו בתיאטרון קרוב. כשראיתי את אדיפוס העיוור מלווה בבנותיו האוהבות עלה פתאום בדעתי שיהיה מעניין לראות את ניקו ניתאי בתפקיד גלוסטר העיוור שמלווה על ידי בנו הנמלט שמתחזה למשרתו בדרכו האחרונה בהצגה המלך ליר. אבל אם ניקו ניתאי איננו המלך – מי יהיה לצידו המלך ליר? … הראשון שעולה כרגע בדעתי הוא שמואל וולף. בעצם, אני כבר מתחיל לנחש מה יוכל להיות הליהוק אך אין לי שמץ של מושג לאן יוביל דימיונו של ניקו ניתאי את ההצגה המלך ליר. סתם. הגיג פרטי שלי.

הצגה מרתקת, מפתיעה, מסקרנת ומעוררת הרבה תהיות ששייכות גם לנו כאן ועכשיו.

מאת: סופוקלס
עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי
תרגום: סילביה שיז'יאן
מוזיקה: מקסים סבטלוב
וידאו: אודי אלפסי
עוזר במאי: אודי בצלאל
עיצוב תפאורה: דני בלינסון
עיצוב תאורה: יעקב סליב
עיצוב: דני בלינסון
עיצוב תלבושות: דנה בלזר

משתתפים:
ניקו ניתאי
שמואל וולף
עודד גוגנהיים
ערן בוהם
עומר עציון
אנדריאה שוורץ
ענת קלאוזנר
יעל יעקב
ברוריה רבינר

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לירון  On 24 ביולי 2011 at 11:19

    פחות עוקבת ויותר שמה לב 😉

    אהבתי

  • איריס  On 24 ביולי 2011 at 14:08

    בטרגדיה היוונית הקלאסית נהוג היה ללוות את עליית וירידת המקהלה מהבמה בנגינת חליל, וכך גם בשירי ההלל שהיא נשאה לכבוד דיוניסוס (שנקראו דיתרמבוס).
    את "אדיפוס" של ניקו ראיתי לפני כשנתיים, כך שלא זכור לי אם הוא השתמש בנגינת החליל לפי תפקידה המסורתי (ליווי המקהלה שבמקרה זה מורכבת מ"אנשי תביי" הלבושים לבן), או שלקח לעצמו חירות יצירתית להשתמש במוטיב זה בהקשר אחר.

    יוסי, אני מאוד נהנית לקרוא את הגיגיך.
    הם מעבירים היטב את רוחו של "תיאטרון קרוב" וניכרת בהם אהבתך הרבה לתחום וכן הכבוד שאתה רוחש לעוסקים בו.

    אהבתי

  • הצגות ומופעים  On 4 באוגוסט 2011 at 17:00

    איריס תראי אנחנו אומנם לא מכירים אך בכל זאת אני אגיב למה שכתבת, את אכן צודקת בטרגדיה היוונית זה אכן קרה,ופה בעצם מדובר בחליל בישר הלל לכבוד דיוניסוס ,מעניין אותי מאוד איפה ראית את אדיפוס ,כי זה לא פשוט כל כך לראות את ההצגה הזו אני תמיד מנסה למצוא כרטיסים אך הם תמיד אוזלים,בכל מקרה בהחלט יש אהבה רבה לתחום.

    אהבתי

    • לירון  On 4 באוגוסט 2011 at 19:49

      "אדיפוס בקולונוס" מציג בתיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי בתחנה המרכזית החדשה, מועד הבא בספטמבר כנראה, תתקשר אלינו ואני מבטיחה לשמור לך מקום.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: