הזדקנתי? היפופוטם והמוסד הסגור בסינמטק תל-אביב

מאת: גיל רן

ב-2 באפריל 1998 עשיתי מנוי לסינמטק חיפה. מאז חידשתי אותו שנה אחרי שנה. השנה עברתי לתל-אביב. המנוי האחרון שהיה לי לסינמטק חיפה היה בתוקף עד לא מזמן. עכשיו, לראשונה מזה 13 שנים, אין בכוונתי לחדש את המנוי לסינמטק חיפה. מתישהו בשנת 1998, עם אותו מנוי, הלכתי לראשונה למופע האימים של רוקי בסינמטק חיפה. מאז ועד גיל 17 ראיתי את מופע האימים של רוקי כמה עשרות פעמים, ואפילו הופעתי במופע אחד. מתישהו לאורך שירותי הצבאי הגעתי שוב למופע האימים של רוקי בסינמטק והתאכזבתי – הקהל קטן וקצת עצוב והחברים איתם נהגתי ללכת אינם כאן איתי.

פייסבוק זה דבר נפלא. אני מקווה שיום אחד גוגל+ יוכל לספק לי את השירות האדיר שפייסבוק נותן לי. השירות הזה הוא הרשת החברתית. אני יכול לשאול את חברי שאלה ולקבל תשובה. כך יוצא לי, כשאין לי תוכניות לערב, לשאול את חברי את השאלה הקבועה: "טוב, אז מה אני עושה הערב?". שתי התשובות הראשונות תמיד מתחכמות ולרוב אחת מהן היא "מה שאתה עושה כל ערב". אני שמח מאוד לעזור לציבור הרחב להרגיש שנון עם בדיחותיו העבשות.

בשעת ערב נאה אני יושב מול המחשב ושולח את השאלה הקבועה בפייסבוק. תגובה מתחכמת ראשונה מפי ערן. התגובה המתחכמת הקבועה מפי יעל. אפשר להתחיל לצפות לתגובות האמיתיות. איתמר מוסיף תגובה לא מועילה. מיכאל מציע שאבוא לראות איתו את המוסד הסגור. תום מציעה שאלך לראות בבלום-בר את הארנב הלבן, אבל גם אם הייתי הולך היא לא הייתה מצטרפת אלי, כי היא בחו"ל. ארז מצטרף להצעתו של מיכאל. המוסד הסגור it-is – סינמטק תל-אביב, חצות. אני גם מקבל מחגית הזמנה למסיבת היטמן, מסיבה על טהרת אוספי היטמן האהובים. יא יא יא קוקו ג'מבו!

לקראת חצות אני יוצא מביתי והולך לסינמטק. אני נעמד בתור ובזמן ההמתנה מתקשר אל מיכאל, שכבר רואה אותי, אבל אינני רואה אותו. את ארז אני כבר רואה. אחרי זמן קצר חגית (זו לא אותה חגית ממקודם) ומיכאל מגיעים. מיכאל מציין שהוא מרגיש אווירת רוקי (הכוונה – מופע האימים של רוקי). מיכאל לא אוהב את מופע האימים של רוקי. כשגילה שלי ולרוקי היסטוריה ארוכה שקל ברצינות להגלות אותי לסיביר.

המופע מתחיל מחוץ לסינמטק. אלון גור אריה ניצב מאחורי שולחן, מספר לנו שמצפים לנו הערב סרט בינוני ולפניו מופע עם שחקנים הרבה פחות טובים מהשחקנים בסרט. על השולחן מוצבים מספר משקאות, ביניהם סופרדרינק ירוק, קריסטל אדום, אשכוליות דיאט, חלב, מים ודושס. מוצעים לקהל משקאות. הקהל נלהב לקבל מהמשקאות (המגעילים). הראשון מבקש סופרדרינק ירוק עם דושס, מקבל אותו בכוס ושותה אותו עד סופו. מישהי מבקשת אשכוליות דיאט ומקבלת אשכוליות דיאט עם דושס בגביע גלידה. לבסוף מגיעה העלמה האמיצה המבקשת חלב עם מים. המשקה מוגש לה והיא שותה אותו עד סופו, בעוד הקהל שר "חלב עם מים, חלב עם מים, לבן כמו חלב דליל כמו מים".

אנחנו מוזמנים להכנס לאולם. בסינמטק תל-אביב המקומות מסומנים. מוזר להכנס לסינמטק ולחפש את המקום הרשום על הכרטיס שלי. ארז מתעלם מהמקום הכתוב על הכרטיס שלו ומתיישב לצידי. המופע מתחיל. אני מכיר כמה ממערכוני היפופוטם, בעיקר מערכוני הרדיו. אני מצפה למערכונים מצחיקים במיוחד.

די בתחילת ההופעה הקהל מתבקש לעמוד. כל מי שרואה את ההופעה בפעם הראשונה מתבקש להרים את ידו ולאחר מכן לשבת. כך ממשיכים לפעמיים, שלוש… בין 10 ל-15… נותרים לעמוד כמה אנשים שראו את המופע יותר מדי פעמים. אחד מהם חוגג את המופע השישים שלו. הדבר הזה, בצירוף תגובות הקהל כאן ובחוץ כבר מזכיר לי מאוד את רוקי. באמצע המופע יש שיר המודיע על אמצע המופע ואחריו בדיקת נוכחות. מוקרנות תמונותיהם של אנשים שסימנו attending באירוע בפייסבוק, ובודקים מי מהם אכן הגיע. אלו שלא הגיעו מקבלים קריאות בוז ואלו שהגיעו מקבלים מחיאות כפיים. גם זה גורם לי לחשוב על רוקי. יש פה אווירת קאלט.

בחצי השני של המופע מבוצע על הבמה המערכון "הקולנועפון" – אחד האהובים עלי:

בסיום המופע מוקרן הסרט המוסד הסגור, אותו ראיתי לפני מספר שנים בסינמטק חיפה. נהנתי אז יותר, גם משום שראיתי אותו בפעם הראשונה וגם משום שהקהל לא צעק את כל הפאנצ'ים קצת לפני שהם הופיעו בסרט. כן, יש פה אווירת רוקי וקאלט.

כשאנחנו יוצאים מהסרט אני מתרחק מעט לפני שאני מתחיל לדבר עם ארז על האירוע. אני מאוד אוהב את מערכוני האודיו של היפופוטם ונהנתי מאוד בפעם הראשונה שראיתי את הסרט. הפעם, התאכזבתי. זו הפעם הראשונה שאני רואה את היפופוטם בהופעה. ההופעה אינה מהודקת, היא עטופה בתחושת חובבנות. סלחתי על זה במשך שנים ב-pre-show של מופע האימים של רוקי. כאן זה גרם לי לתחושת אי-נוחות. כשמיכאל וחגית מצטרפים אלינו מחוץ לאולם מיכאל מוסיף אבחנה יפה – במקור, המופע לא היה מהודק, אבל הייתה בו אנרגיה. נראה כאילו חברי היפופוטם, פרט לאלון גור אריה, שמתנפל על הבמה בכל הכח, עייפים.

בדרך הביתה אני חושב על המופע ועל הקהל. היו שם אנשים שראו את המופע עשרות פעמים. חלק מהאנשים בקהל (בעיקר הצעירים שבהם) קמו לרקוד על הבמה בקטע מסויים, קמו והצדיעו בקטע משיר בסרט ועשו עוד דברים בסגנון, שמזכירים לי את הדברים שאני עשיתי פעם ברוקי. זה לא מדבר אלי עכשיו. אני עדיין שומע לעיתים את הפסקול של מופע האימים של רוקי, ואם החברים איתם הלכתי אז לרוקי ירצו ללכת עכשיו, או לארגן הקרנה ביתית, כנראה שאצטרף, אבל בעיקר עבור הערך הנוסטלגי. מופע האימים של רוקי, מופע היפופוטם ושאר מופעים שניתן לתאר רק כמופעי קאלט, הם נחלתם של אלו שמחפשים מופעי קאלט. אני חושב שתקופת הקאלט שלי נגמרה לפני משהו כמו עשור.

הבוקר קיבלתי הודעת פייסבוק מחגית (זו שהלכה למסיבת היטמן – איך הגעתי למצב שיש לי שתי חגית באותו פוסט?) בזו הלשון: "היה ממש חביב אתמול! הרגשתי בת 11 בערך". חשבתי שוב על המופע, על הקהל, על רוקי ועל איך כל זה נראה לי. המופע הזה גרם לי להרגיש זקן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חגית  On 27 באוגוסט 2011 at 21:38

    לפחות אתה מכיר את השירים, באמת היה יא יא יא קוקו ג'מבו (חגית ממסיבת ההיטמן )

    אהבתי

  • רעות  On 27 באוגוסט 2011 at 22:33

    אוי גיל, איך שהזדהיתי עם החצי הראשון של הכתבה, אבל אם יש משהו שלמדתי במרוצת השנים זה – זיקנה זה רק בראש! והיא כנראה קשורה לאיכות (או המחסור בה) של המופע, יותר מאשר לשינוי במנטליות שלך.
    רוקי זה עדיין כיף (כשיש הזדמנות ומגרדים איכשהו את ה-AP מהמאחורה של המוח), רק מה – הילדים של היום הם חבורה של פלצנים שיורדים עליך אם אתה אומר את ה"הערות הלא נכונות". קקות. גם אנחנו היינו כאלה יומרנים?

    אהבתי

    • ערן  On 30 באוקטובר 2011 at 11:45

      אין ספק, זיקנה זה רק בראש והנוער של היום זה לא מה שהיה פעם.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: