הצגת תיאטרון חיפה עפ"י הספר תש"ח של יורם קניוק

עמדתי שם בין אלה לאלה והרגשתי חסר אונים כי מה יכולתי לעשות.

תש"חנויה לנצט שעיבדה את הספר להצגה וביימה אותה בחרה במשפט זה מסיפור רמלה וגרמה לו להדהד בראשי ביציאה מהתיאטרון וזמן מה לאחר מכן. המשפט נאמר בפי השחקנים כמנטרה שמתגלגלת מאדם לאדם כשהיא מלווה בצלילי הרקע שמכתיבים את האוירה לאורך כל ההצגה. צלילים שלפעמים מלחיצים, לפעמים מדגישים את הבלבול, המבוכה והפחד ולפעמים ממש מכניסים אותנו לתחושת הפוסט טראומה של המספר.

נראה שההצגה התחילה עוד בטרם נכנסנו לאולם. ליד הכניסה ובמקומות שונים על הבמה וברחבי האולם מפוזרים שחקני החיפאית. לא כל כך ברור לי למה, אולי כדי לתת לנו את ההרגשה שאנחנו חלק מההצגה. הקהל כבר התיישב במקומו וההצגה מתחילה. התמונה הראשונה מציגה את חוסר הוודאות של המספר אם הוא מספר זכרונות אמיתיים או מהרהורי ליבו. מה שמוצג לנו הוא בעיקר בלבול עטוף במוסיקה קצבית מלווה בהרבה מאוד הקשות, חלקן מוקלטות וחלקן מופקות על ידי השחקנים שמתפזרים גם בין הקהל ומקישים על המעקות. המוסיקה כאמור מכתיבה את האוירה ואת התחושות ועושה זאת ממש היטב.

זו איננה בדיוק הצגה. השחקנים מספרים קטעים מהספר כלשונו, ללא כל עיבוד לדרמה. אין כאן בעצם דרמה – זה סיפור. הסיפור עובר משחקן לשחקן וגם לשחקנית. הטקסט נאמר כגוף ראשון בלשון זכר אפילו כשהוא נאמר בפי השחקניות. זה נשמע לי מעט מוזר. מצד שני, הסיפור הוא של מספר יחיד וההצגה נאמנה ללשון הספר. מידי פעם הסיפור המסופר נקטע באמצעות קטע קצר של המחשה תיאטראלית של המילים המדוברות.

תחושות הלחץ והמחנק של המספר מדביקות את הקהל, לפחות אותי. הצליל הוא הגורם העיקרי שמכתיב את תחושותי. מידי פעם דעתי מוסחת על-ידי מחשבות רקע שאינן חלק מהסיפור-הצגה אלא מנסיון להבין אם מסתתר מסר נוסף מאחורי בחירות מסויימות של הבמאית ואם זה כך אז מהו המסר. ההתעללות בערבים, למשל, מבוצעת על ידי שחקן ערבי. אין אפשרות להתעלם מכך שהוא ערבי שמקלל ומעליב ערבים על עצם היותם ערבים. לא ברור לי למה בחרה הבמאית להטיל תפקיד זה עליו ואני חושב על שיקולי הבימוי ומאבד בינתיים את חוט העלילה. כשנצא תספר לי אשתי שגם היא עסקה במחשבות על הליהוק במקום על הסיפור בקטעים מעין אלה.

לפני מספר שבועות השתתפתי במפגש עם הסופר יורם קניוק בשבוע הספר העברי 2011 בתיאטרון חיפה ושמעתי שם לא מעט על הספר מפי הסופר עצמו. לא קראתי עדיין את הספר ובכל זאת נראה לי שההצגה מעבירה את התחושות הרצויות כראוי. עם זאת, חלוקת המונולוג בין שמונה שחקנים לא מוצאת אצלי את צידוקה. המונולוג נראה לי מתאים יותר להצגת יחיד. אפשר אולי לצרף את הלהקה לקטעי ההמחשה שיש בהם מן הדרמה, אך את קריאת הספר הייתי מצפה לשמוע מאדם אחד. פיצול הסיפור בין מספרים שונים שחלקן נשים מדברות בלשון זכר מסיח את דעתי. אני מתחיל לחשוב על כך שההצגה מסופרת כמו במסכת לחג או בהגדה של פסח שהקריאה בה עוברת מאדם לאדם ללא כל קשר אל התוכן.

בסופו של דבר יש כאן משום תרגיל תיאטרון מעניין שמשלב משחק עם כוריאוגרפיה מרתקת ושימוש נרחב מאוד בצלילים יוצרי אוירה. כל השחקנים מבצעים את התפקיד כראוי וניכרת אוירת האנסמבל של שחקנים מאוד מסורים, נלהבים ומוכשרים שמהווים קבוצה מגובשת. התפאורה של לילי נחשון מינימליסטית וקולעת. על הבמה מספר קיטבקים, שני ארגזים ושני מיקרופונים. כל שאר הבמה שחור ולרוחב הבמה מקצה לקצה עובר קו של מילים – שמות של מקומות שקשורים לאירועי תש"ח. המוסיקה והעריכה המוסיקלית של רועי ירקוני מכתיבות את התחושות. לפעמים הצלילים והנקישות שמכים בחזי גורמים לי למועקה אמיתית, דבר שבהחלט מעצים את האפקט של תחושת הרדיפה וחוסר האונים ומכניס גם את הקהל למעין פוסט טראומה. כאשר אני נשאל למחרת על ההצגות שראיתי לאחרונה, הצגה אחרת שראיתי לפני זמן מה היא הראשונה שעולה בראשי ולוקח לי דקה ארוכה להזכר בהצגה שראיתי אמש, וזה מעיד על כך שהטלטלה הרגשית פועלת בזמן ההצגה אך איננה משאירה עקבות – לטוב ולרע.

המשפט עמדתי שם בין אלה לאלה והרגשתי חסר אונים כי מה יכולתי לעשות ממשיך להדהד בראשי כל הערב. ההצגה מאוד מרשימה, מציקה, מעסיקה את המחשבות והרגשות ולפעמים גם גורמת למבוכה שגובלת בחוסר אונים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: