לעולם לא תשחה לבד – פרינג' במיטבו

ליל המדענים. הערב שוברים שיא גינס – "שעור הכימיה הגדול בעולם". זה טיבם של שיאי גינס, תחרות של מי גדול יותר, או – מי הוא הראשון. הניסוי הסתיים ואני יכול להספיק להגיע בנחת לתיאטרון הסטודיו בחיפה לראות את ההצגה לעולם לא תשחה לבד על פי מחזה של דניאל מק אייוור. לא הזמנתי כרטיסים מראש, לא הייתי בטוח שהניסוי במדעטק יסתיים במועדו. אני כבר בפתח הסטודיו, יש כרטיסים. אשתי שתחייה עדיין תקועה בערב הורים בבית הספר, היא כבר לא תראה היום את ההצגה.

imageנכנס לסטודיו לבד, הכסא החביב עלי במרכז חזית הבמה פנוי – הוא שלי. תיאטרון הסטודיו איננו מפריד בין השחקנים לבין הקהל באמצעות תאורה, תאורת הבמה זולגת גם אל הצופים. אלה שעל הבמה רואים לפחות את אלה שיושבים סמוך לבמה וזה מאלץ את שני הצדדים לגלוש מעט בין התחומים בין אם ירצו ובין אם לא.

שני נערים ועלמה צעירה על החוף. העלמה מאתגרת אותם – 'זה החוף, כאן המפרץ, שם הקצה… תחרות עד הקצה'. מהתחרות חוזרים רק שני הנערים, העלמה טובעת ומרגע זה נוכחותה הנפקדת שולטת על מהלך חיי שני הגברים שנותרו תקועים לנצח בתוך התחרות.

הגברים מספרים את סיפורם לקהל, כל אחד בתורו ולפעמים שניהם ביחד – אין לבמה קיר רביעי. העלמה נמצאת ברקע ונוכחותה האילמת גוברת על זו של הגברים שמדברים, נעים, מגיבים במילים ובמבטים, נלחמים ומה לא. הם חברים. כנראה אפילו חברים טובים. הם מתחילים כל סיבוב בטוֹב אך עם התפתחות המערכה מוּסרוֹת המסכות, משתחררת הנִצרה ויצר הגאווה, התאווה, והתחרות ה"גברית" גובר עליהם.

לעלמה – השחקנית אָנָּאֵל בלומנטל – אין שם, הזהות שלה איננה חשובה, היא רק זרע הפורענות, אבל משהוא נזרע הוא נובט, מתווה את דרכם של המתמודדים ומושך אותם באפם להמשיך ולהתחרות. היא זו שמכתיבה את הסיבובים בְּמערכה שהיא משהו בין זירת איגרוף מילולית לבין שדה קרב פיסי עֲקֻב מאלימות. לגברים יש זהות ברורה, יש להם שם ושם משפחה, יש להם מוצא, בת זוג וחיים שלמים שעליהם אנחנו לומדים מסיבוב לסיבוב.

אודי – השחקן עמרי טסלר, ובני – השחקן דניאל בוצר, הם חברים מאוד דומים. הם באותו גובה… בערך, אותו מבנה גוף… בערך, אותם תחומי עניין… כנראה – אנחנו מכירים חברים כאלה. אנשים נוטים להתחבר עם הדומים להם. הם נלחמים כל הזמן על הדגשת ההבדלים. הראשון גבוה יותר, אך מיהו הראשון, גובהם דומה – אך איננו זהה, השופטת פוסקת והגבוה יותר זוכה בנקודה. כך זה נמשך. זוהי בעצם אותה תחרות נערים שמתחילה ב"של מי גדול יותר" וממשיכה לתחרות ה"גברית" – "מי הוא הראשון". בעניין ה"של מי גדול יותר" – התוצאה היא תיקו, בשאר התחרויות התוצאות נוטות לכאן ולכאן. זוהי מלחמת אגו מאוד פיסית והמשתתפים בה מבצעים מאמץ גופני לא מבוטל, אם כי, להבנתי – המאמץ הנפשי רב יותר. אני, על כל פנים, שותף רק למאמץ הנפשי.

בעצם, מדובר כאן בתחרות "גברית" לשמה. צֵל התחרות ההיא, 'עד הקצה', אמנם מנווט את ההתפתחויות, אבל סביר להניח שגם ללא אותו אירוע וללא העלמה הם היו מקיימים תחרות אינסופית מהסוג שרבים מאיתנו מכירים. ובכל זאת, נוכחות העלמה שמנווטת את התחרות ברקע וגם שופטת מוסיפה מימדים עמוקים יותר למאבק. הם אינם לבד, הם לא צריכים רק לנצח זה את זה, הם צריכים גם להרשים את העלמה שבעצם קיימת, ככל הנראה, רק בדימיונם. יכול אפילו להיות שהיא מצטיירת שונה בדימיונות שני הגברים. אנחנו, אלה שבקהל, איננו חופשיים להמציא אותה – אנחנו רואים אותה על הבמה.

clip_image002

© שרון לנגר – צלמת

הנוכחות האילמת של העלמה איננה מפסיקה לדבר. היא יושבת שם ברקע ללא מילים אבל מבטיה מדברים לפעמים בקול שגובר על דברי החברים. אודי מדבר, בני מדבר… ועיני נודדות דווקא אל העלמה שאומרת "יופי ילדים חמודים, אתם יכולים לשחק, רק אל תעשו יותר מידי שטויות". כלומר – היא איננה אומרת מילה, זה אני ששומע את המילים. בעצם, לאורך כל ההצגה המבטים שלה מיתרגמים בראשי למילים ואני תוהה אם זה אני שממציא את המילים או שהיא מכוונת אותי אל המילים המסויימות האלה. הביטו בתמונה, כאן למעלה, אני ממש שומע משהו כמו "נו באמת, מה אתה חושב לעצמך?". יהיה אשר יהיה, מבחינתי לעלמה יש אמירה מילולית רבה מאוד בזמן שהיא שותקת ורק מבטיה וגופה מדברים.

כפי שהזכרתי בהתחלה, תיאטרון הסטודיו איננו מפריד בין עיני השחקנים והצופים ואני חש כיצד אָנָּאֵל נועצת עיניה בעיני שנעוצות בעיניה ואין לי ברירה אלא להרגיש שאני חלק מההתרחשות. זוהי חוויה מסוג אחר לגמרי, פתאום אני שותף של זו שמנווטת את הקרב בין החברים. מרתק, ממכר ויכול לקרות רק בהצגות פרינג' אינטימיות שמרסקות לחלוטין את הקיר הרביעי שבין הבמה לקהל. אני מניח שאלה שישבו מעט רחוק יותר חוו חוויה שונה לחלוטין.

אין לי מושג איך דמיין המחזאי, דניאל מק אייוור, את ההצגה. העיבוד והבימוי של אלירן כספי הביאו את ההצגה אלי בצורה שמאלצת אותי לקחת את ההצגה קרוב ולקשור אותה לחוויות שלי. הליהוק מצויין – כל השחקנים מאוד קולעים לדמות שהם משחקים ועושים זאת מצויין. במחזה המקורי יש התייחסויות לבגדים, עניבה, נעליים, גרביים שחורים… כחולים. בהצגה זו, שבה כל הזמן כל השחקנים על הבמה, החברים יחפים – הם על החוף, לבושים במכנסיים שחורים עם קפל בתחתיתם ולובשים חולצות טריקו בצבעים דומים שעליהן משובצת מעין עניבת טריקו ובמרכזה רוכסן שמאפשר שינוי הדימוי המעונב. עיצוב מעניין ויצירתי של ג'ני חייקין.

ההצגה מסתיימת ומשאירה אותנו עם הרבה סימני שאלה ותהיות. השחקנים והבמאי שבים לענות על שאלותינו. אני עדיין לא מוכן לשאול שאלות, יש לי הרבה מה לעכל לפני כן ואני, כרגיל, סקרן יותר לשמוע את שאלותיהם של האחרים. השאלות והתשובות מקשרות את ההצגה אל החיים של היוצרים, של השואלים וגם שלי. ממש לפני ההצגה נכחתי בתחרות לשבירת שיא גינס ועדיין אינני יודע אם אכן הוכחנו ש"שלנו גדול יותר" ולכן "אנחנו ראשונים". אני גם מהרהר בפגישת המחזור של בית הספר בו למדתי לפני ארבעים שנה. הפגישה הייתה לפני מספר ימים. לא הלכתי לאותה פגישה – הקודמות נראו לי כסוג של תחרות "של מי גדול יותר". אצל בני המחזור שלי, כשמתחרים על "של מי גדול יותר" מתכוונים לחשבון הבנק, הבית המכונית וכדומה, תודה – לא בשבילי.

יוצאים מהסטודיו ישר לתוך דיון של החזית החיפאית – מאהל הכרמל. דנים שם אם ללכת להפגין בקריגר. לא כל כך ברור לי במה מדובר ולמה חייבים להחליט תוך שעה. הראש שלי עדיין לא פנוי לכך, אני עדיין בחוויית ההצגה. כשאגיע הבייתה אראה בטלוויזיה את סיום טקס פרסי אופיר שמתקיים במרכז קריגר בחסות ראש עיריית חיפה ואבין על מה דיברו יושבי האוהלים. הם דנו בין השאר, דיון תרבותי להפליא, על כך שכדאי לפנות את המאהל בטרם יבוא הגשם ואגב כך למנוע ביצוע צווי פינוי שהוציאה העיריה. למחרת בבוקר, בשעה שאני כותב שורות אלה, ניתך בחיפה גשם עז, אני מקווה שהם החליטו החלטה נבונה.

ליד הגן שמאחורי הסטודיו אני פוגש את האמנים שמתארגנים לחזור למרכז. שיחה קצרה עם השחקנית אָנָּאֵל בלומנטל מבהירה לי שאין מאחורי הסבטקסט שבמשחקה טקסט כתוב, את המילים שאמרו מבטיה אני המצאתי – כלומר, כרגיל, זה רק אני.

בבוקר המחרת אני קורא, הספר מעולה אך אינני מצליח להתרכז בו – אני עדיין בהצגה.

חווית תיאטרון מרתקת ומבוצעת היטב, קשה לעיכול ומאלצת את הצופה לחשוב ולהתעמת גם עם עולם האסוציאציות הפרטי שלו.
ההצגה מומלצת בחום לכל מי שאוהב תיאטרון איכותי מהסוג שגורר את הצופה אל תוך ההצגה.
חוויה שאפשר למצוא רק בפרינג'.

רגע אחרי הרגע האחרון – כרגע שמעתי ברדיו שנרשם שיא גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר – 83 שנים על הבמה. השחקנית חנה מרון היא הראשונה. נאמר גם שהיא לא כל כך התרגשה מפרס זה, זה לא בדיוק פרס על הישג אומנותי, זה בסךהכל הישג כמותי.

מחזאי: Daniel Mac Ivor
עיבוד ובימוי: אלירן כספי
תרגום : אפרת בק
מוסיקה מקורית: אסף בוצר

עצוב תפאורה: אבי שכוי
עיצוב תלבושות: ג'ני חייקין
עיצוב תאורה: זיו וולושין
יעוץ תנועתי: אביגיל רובין

שחקנים:
אָנָּאֵל בלומנטל
דניאל בוצר
– עמרי טסלר

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: