חוויות טרום פסטיבל עכו 2011

בוקר יום שישי. מחרתיים יפתח הפסטיבל ואני בדרכי לעכו להצגות התחרות – טרום. מגיע לעכו ונוסע ישר למתחם הפסטיבל בלי לפגוש אף שוטר שינסה לחסום את דרכי וחונה בחפיר. בימים של פסטיבל כל האזור חסום לתנועה והסיכוי לחנות בקרבת הפסטיבל ועוד ללא תשלום נושק לאפס. זו הפעם הראשונה שאני מגיע להצגות פסטיבל עכו בטרם הוא החל. עד כה ראיתי תמיד את ההצגות כשהפסטיבל וכל הנלווה אליו עוטף אותן מכל עבר. הפעם התמונה שונה לחלוטין, האזור שקט, אין פסטיבל, רק הצגות ורק אנשים שהגיעו לראות את ההצגות או להציגן. יש יותר משעה עד ההצגה הראשונה והכרטסים כבר בידי. הדשא המרכזי ריק מאדם. מידי פעם חולף מישהו שקשור לאחת ההפקות, כולם עסוקים – רק אני נמצא שם לחכות לתחילת ההצגות.

Acco-Square

בחדר העיתונות אני פוגש את יונתן שוורץ שהגיע הפעם בכובע תרבוטיוב – ארכיון תרבות ישראלי. זה מוזר למצוא את יונתן בזירת תרבות בתור מתעד חמוש בשתי מצלמות וידאו וחצובה. בדרך כלל הוא האמן, השחקן, היוצר או המנהל האומנותי. הפעם שנינו צופים, למרות שיונתן הוא צופה אקטיבי שבשלב מאוחר יותר גם יראיין את האמנים לתרבוטיוב. בינתיים שנינו חסרי המעש היחידים בשטח, אנחנו מתמקמים בצל השמשיה היחידה ומשוחחים. עם הזמן מתרבים האנשים וניכר שכולם חובבי תרבות שבאו לראות תיאטרון ויש להם אפילו פתיחות ראוייה לתיאטרון אחר. גיל מגיע, יונתן וחני מצטרפים [מסתבר שיש יותר מיונתן אחד שרואה תיאטרון אחר], יונתן שוורץ נפרד מאיתנו והולך להיערך לצילום ההצגות. הגיע הזמן לרדת אל המדרגות אל ההצגה הראשונה שנראה היום – סדאם חוסיין – מחזה מסתורין. בכניסה מוכרים ליברית במחיר חופשי. ליברית? אני שואל את היושבת בשער, האם זה מחזה מושר? אופרה? – מסתבר שלא. הטקסט כתוב בעיקרו במתכונתת שירית ולכן בחרו לקרוא לספרון הטקסט בשם זה.

clip_image002על הבמה ארבעה גברים יחפים בחצאית אדומה ארוכה, כומתה אדומה, חולצת חקי ואבנט שחור רחב. האסוציאציות שלי נודדות ל'שמלה אדומה ושתי צמות' ול'כפה אדומה' ורק השפמים שמפארים את פני ארבעת הגברים מסגירים את זהותם – ארבעה סדאם חוסיינים. בסדר, גם שם ההצגה מרמז על כך. מאוחר יותר מראם החיצוני לא ישתנה ובכל זאת הם יהיו ג'ורג' בוש הבן וג'ורג' בוש האב שמשקפיו עבים וכן עומרי? גלעד? עודאי וקוסאי, קרל רוב ודיק צ'ייני ויעברו מאירוע לאירוע תוך דקלום, שירה וקאנון של תנועה שמאחז את העין אם כי לא כל כך הבנתי את משמעותו. הצופים יושבים על כסאות, כריות ומזרונים שמונחים על אותו משטח עץ שמשמש כבמה ומרגישים היטב את רקיעות השחקנים שמהוות חלק משמעותי מהחוויה ממש כמו נשיפות מכונת העשן. הטקסט מלא ברמזים הומוריסטיים והקהל כמעט שאיננו צוחק. השחקנים משרים עלינו אוירה מאוד רצינית למרות שמשהו בעורפנו מזכיר לנו שהטקסט בעצם מאוד מצחיק.

אני מתאר כאן את החוויה הפרטית שלי ואין לי כל כוונה לחוות את דעתי על הצגת תחרות בטרם התחרות הסתיימה. בנוסף, למי שבמקרה שכח – אינני מבקר. אני כותב מילים אלה כיממה לאחר שראיתי את ההצגה ובינתיים לא לגמרי ברור לי מה ראיתי, אני מקווה שיזדמן לי לשוב ולחוות הצגה זו אחרי הפסטיבל אם כי לא נראה לי שיהיה קל להתאים אותה לחללים אחרים.

ההצגה הסתיימה ואנחנו נחפזים להצגה מיין קאמפף שמתחילה ממש בעוד מספר דקות באולם סמוך. מגיעים לפתח קריפטה א' ומגלים שאין שם הצגה בשעה זו. מבט חפוז בכרטיסים מגלה שכולנו בלבלנו בין פוסטה לקריפטה. ההצגה כבר אמורה להתחיל ואנחנו נמצאים במרחק רב מפוסטה א'. שואלים את אחת הסדרניות כיצד מגיעים לפוסטה והיא מודיעה לאחראים על ההצגה שאנחנו בדרכנו – יחכו לנו. מחפשים את דרכנו בסמטאות העיר העתיקה עד שמגלים את הפוסטה. אכן חיכו לנו ומסתבר שיש עוד כמה תועים בדרך, רק לאחר שכולם מגיעים מתחילה ההצגה. בינתיים אנחנו מנסים להיטיב את מושבינו על מיטות סוכנות עם מזרני ספוג, שמיכות צבאיות וכריות ריפוד. ההצגה מתקיימת במרתף שמשמש כאכסניה להומלסים. אולם ההופעות הוא המרתף ואנחנו, הקהל, הומלסים שמאכלסים אותו. הישיבה ממש איננה נוחה, זו כנראה אמורה להיות חלק מהחוויה אלא שההצגה אורכת שעתיים ללא הפסקה וזה ממש קשה ואפילו מסיח את הדעת מההצגה מפעם לפעם. במרתף שלנו מתאכסנים הרצל, היטלר, אלהים ועוד כמה דמויות ולכולם יש תובנות משלהם על הקיום. איכשהו עולה בזכרוני משהו מ'זה מסתובב' של יוסף מונדי. סתם, אסוציאציה שלי שאיננה רלוונטית להצגה. ההצגה משנה פנים לא מעט וחלק מהקטעים אורכים קצת מעבר לסבלנותי כאשר אני יושב בתנאים כל-כך לא נוחים. בינתיים גיל מתחיל למשוך באפו – האלרגיה התעוררה. לא היינו מוכנים מראש לתנאים של הומלסים באולם ההופעה וריבוי המזרונים, השמיכות והכריות עושה את שלו. בדרך כלל, כאשר גיל יודע שיחשף לחיות בית או לתנאי אבק קשים הוא לוקח טיפול מונע אלא שהפעם זה לא היה צפוי, והדבר מעיב מעט על החוויה שלו ומן הסתם גם של הסובבים אותו. כמו בהצגה הקודמת, יש לי כל מיני תובנות משלי על ההצגה ומאותן סיבות לא אציין אותן כאן ועכשיו.

יוצאים מההצגה ובדרכנו החוצה שבים לדשא המרכזי שהפעם מלא באנשי תיאטרון מאלה שקשורים בכל נימיהם להצגות. יושבים עם מכרים, מחליפים שברי חוויות. אף אחד לא מוכן להסגיר את חוות דעתו על הצגות שראה, הרי הפסטיבל עדיין לא הסתיים… ובכל זאת, מה שלא נאמר מרמז לנו לא מעט. לשאלה 'מה נשמע?' עונה מישהו שיצא מאחת ההצגות ב'לא נורא' ולא כל כך ברור לי אם יש בכך הבעת דיעה ולאיזה צד היא נוטה. אני “מעודד” אותו באמירה שיש לפניו עוד מספר ימים של הצגות – הוא מאלה שיראה בסופו של דבר את כל ההצגות, אני ככל הנראה אסתפק בחלק מההצגות. בינתיים ראיתי שתיים ובידי כרטיסים לעוד שתיים.

ביציאה מהעיר העתיקה מתלבטים אם לקנח את החוויה בחומוס. למי שסופר נקודות זוהי התפרעות משמעותית שדורשת שיקול דעת מעמיק. שוקלים ומחליטים בעד. טעות. החומוס מאכזב והחוויה השיורית שלו על מי שלא אכל חומוס מזה זמן רב מעיקה – בלשון המעטה. המועקה מחזירה אותנו לחצר הפסטיבל לחפש שירותים ובהזדמנות זו פוגשים עוד חברים ועוד סיפורי חוויות. עכו – בהחלט חוויה מסוג אחר.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: