תורה של אשת השגריר

פסטיבל עכו 2011. אנחנו ברחבה שבחזית עיריית עכו. ליד המדרגות שמובילות אל הכניסה לעיריה ניצב דוכן בו מחליפים את את הכרטיסים להצגה בתגי אורח בעיריה אותם עלינו לענוד לצוארינו לקראת הסיור המתוכנן. עד תחילת ההצגה בשעה שבע וחצי מתקבצים אנשים רבים עם תגי אורח. מדריכה קוראת לנו לתדרוך לקראת הביקור בעיריית עכו. המדריכה גולשת בסיפוריה לתחומים מגוונים ומפרטת בפנינו את קורות חייה. תוך כך היא מודיעה לנו שבביקור משתתפת אישיות חשובה. כולם מפנים את ראשיהם לכיווני ואני רואה ממש לידי את השחקנית נורה פישר בדמות גברת שונית אלמוגים – אשת שגריר ישראל בארה"ב. בעוד המדריכה מסבירה על סיורנו בעירייה מחרידים את האזור צלילי תופים. מאחורינו קבוצת לובשי מדים עם תופים וחצוצרות שמאירים לכיווננו בפנסי זרקור. אנחנו בפסטיבל עכו שבה האירועים מתערבבים לא פעם זה בזה ואני חושב שאירוע תיאטרון חוצות שאיננו מתואם עם ההפקה החליט להשתלט על האזור בלא כל התחשבות בהצגה, זה ממש לא מופרך לאור תערובות הצלילים ששמענו ברחבות הפסטיבל בדרכנו לעירייה. הקבוצה הרועשת ממש מטרידה אותנו והמדריכה קוראת לנו להכנס פנימה.

לפתע מסתערים לובשי המדים לעברנו ומקיפים אותנו בסרט צהוב-שחור. מסתבר שהם בכל זאת חלק מההצגה. מכאן והלאה משתלשלים האירועים לכיוונים מפתיעים. אנחנו מובלים לפתח טרקלין העיריה שם נדרשת הגברת אלמוגים להודות בכל מיני עבירות תמוהות על תקנות צו חירום 1948. כן, למי ששכח, אנחנו חיים כל ימי המדינה תחת אותן תקנות שעת חירום ושום ממשלה לא שקלה עד כה לשנות את המצב. אני מצלם כמיטב יכולתי בתנאי הסביבה כאשר אנחנו נקראים להכנס פנימה ותיקינו נלקחים מאיתנו. לשמחתי העברתי את המצלמה לכיס בטרם הפקדנו את התיקים. אשתי שתחייה מסרבת לתת את התיק לקצין האחראי על החקירה – השחקן עודד גוגנהיים. שני מבטים מספיקים לקצין להגיע למסקנה אליה הגעתי לפני שנים ומניח לשתחייה להכנס עם התיק. אנחנו מובלים לשורות של כסאות מהם אנחנו רואים את התנהלותו של המשפט ההזוי שמתנהל נגד גברת אלמוגים.

מכאן ההצגה מתנהלת באולמות העירייה בשני מפלסים שגרם מדרגות חותך את החלל ביניהם באלכסון. כל בניין העיריה, מחוץ ומפנים עוצב מחדש להתאים להצגה. הבמאית סיון בן ישי והמעצבת ענבל רואי התאימו את החלל להצגה באופן מאוד יצירתי שמאפשר לנו לראות את כל אזורי ההתרחשות וכן מאפשר לשוטרים ולחוקרים להקיף את גברת אלמוגים בסרטים במבנים שיוצרים סמלים מעניינים. עבודת בימוי מרתקת שמנצלת את כל המרחב במפלסי בניין העיריה מפנים ומחוץ. כל הכבוד ליוצרים המוכשרים ולעיריית עכו שאיפשרה לאירוע כזה להשתלט באופן מוחלט וגורף על בניין העירייה ועל סביבתו.

גברת שונית אלמוגים, השחקנית המוכשרת נורה פישר, עוברת לאורך ההצגה תהפוכות רבות, היא בטוחה בחסינותה, היא רדופה, מסבירה, תוקפת, מתרפסת ומיטלטת ממצב למצב במהירות תוך שמירה מדודה על רמת איפוק מכובדת. נורה פישר – אלמוגים – איננה נגררת אף לרגע להיסטריה או להתנהגות מוקצנת, כל הכבוד לשחקנית ולבמאית שיצרו תמונת שליטה מכובדת שמטלטלת אותנו יחד עם אשת השגריר. בשלב מסויים בהצגה פונה הנחקרת אל המנהל בנאום נרגש… מסתבר שאני המנהל, היא פונה אלי ישירות, נועצת את עיניה בעיני ומעניקה לי מונולוג אישי – חוויה פרטית, שלי בלבד, כל האחרים צופים – אני הופך להיות לרגע דמות בהצגה. זו כבר הפעם השלישית שקורה לי אירוע כזה, כלומר שדמות על הבמה בוחרת לפנות אלי ישירות, ואינני מתכוון לסטנדאפים למיניהם אלא להצגות מובנות היטב עם בימוי וטקסט סגורים עד הפרט האחרון **.

Vodpod videos no longer available.

לאורך כל ההצגה אנחנו בני ערובה של לובשי המדים שמובילים אותנו ממקום למקום עד שלבסוף משחררים אותנו לראות את מה שקרה מחוץ לבניין העיריה בזמן שאנחנו היינו כלואים בפנים. המדים עוצבו על ידי מעיין הוד באופן שיכול לרמז על כך שהם שוטרים, קצינים, חיילים, שומרים, חוקרים או כל דבר שנעלה על דעתנו ובשום פנים אינם מזוהים עם איזשהם מדים שאנחנו מכירים כך שזכותנו לחשוב מה שנרצה. הדמות הראשית אמנם מזוהה עם שגרירות ישראל בארה"ב, המעצר מתבסס על תקנות צו חירום 1948 ומקום ההתרחשות הוא עיריית העיר המעורבת עכו, ובכל זאת, לובשי המדים אינם מזוהים עם שום לובשי מדים שאנו מכירים מאזורנו. למרות שהניחושים יכולים להיות די ברורים, חוסר הזהות המוחלטת מתיר לדימיוננו להוביל אותנו לאן שנרצה.

הצגה מרתקת בה הצופה חווה הכל יחד עם הדמויות – תיאטרון מעולה וללא ספק אחר.

ברשימתי חוויות פסטיבל עכו 2011 כתבתי שיש לי הרגשה ששתיים מבין ההצגות שראיתי בשני הימים שביקרתי בהצגות הפסטיבל חייבות להיות בין הזוכות – תורה של אשת השגריר היא, מן הסתם, אחת מהן. את חוויותי מההצגה אני רושם אחרי שהפסטיבל הסתיים ואני כבר יודע שהצגה זו לא זכתה – מבחינתי תורה של אשת השגריר היא ההצגה הזוכה בפסטיבל עכו 2011 … לפחות מבין אלה שראיתי. אני מקווה שימצא מקום מתאים להמשיך להעלות את ההצגה גם אחרי הפסטיבל אם כי לא יהיה קל להתאים את ההצגה למבנה ציבור אחר וגם ספק אם ימצא מבנה ציבור משמעותי מתאים שיסכים להפקיר את כל חלליו להצגה.

כל הכבוד לכל היוצרים על התעוזה ללכת לכיוון כל כך אחר ולעשות אותו כל כך קולע.

 

מחזה ועוזר במאי: אודי ניר
בימוי ועיבוד לבמה: סיון בן ישי

שחקנים יוצרים:
נורה פישר
עודד גוגנהיים
– אביה ברוש
– רותם גולדנברג
– נטע נדב

עיצוב חלל: ענבל רואי וסיון בן ישי
עיצוב תלבושות: מעין הוד
תנועה: סיון בן ישי 
תאורה וניהול טכני: עופר לכיש
מוסיקה מקורית וכלי הקשה: אורי עגנון
חצוצרה: עופר לכיש
חצוצרה: יוחאי ורד
אקורדיון וכלי הקשה: ענבר היימן

עוד גילוי נאות מיותר: אני מכיר אישית ומעריך מאוד כמה מיוצרי ההצגה, הקישורים על שמותיהם מובילים למה שנכתב עליהם כאן בתרבות הפנאי. אז למה אני טוען שזה גילוי נאות מיותר? – ממש מאותה סיבה שציינתי ברשימתי הקודמת סדאם חוסיין – מחזה מסתורין.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

  • מאת אף פ'ם לא | תרבות הפנאי ביום 5 במאי 2015 בשעה 03:10

    […] בן ישי – היא חברה קרובה של ביתי – ליבי. ראיתי את תורה של אשת השגריר יותר מפעם אחת וכן את מוֹסְקָבִּייֶה וגם כתבתי […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: