סדאם חוסיין – מחזה מסתורין

פסטיבל עכו – אולם המדרגות. זו הפעם הראשונה שאני רואה הצגה באולם זה. רצפת האולם הענק מחופה מקצה לקצה בבמת עץ. מושבי הקהל, השחקנים והנגנים חולקים אותה במה ויש בכך משהו שמקרב את הצופה אל ההתרחשות בעיקר מבחינת התחושות. ההצגה משלבת מוסיקה ומחול ואת הרקיעות אנחנו שומעים וגם מרגישים דרך הבמה המשותפת – שילוב חושים מעניין. מרחב הבמה ענק. בזמן שאנחנו נכנסים לאולם ומתמקמים יושבים ארבעת השחקנים במעגל אי שם בפאתי הבמה במקום בו האור עמום למדי. לידינו יושבים הנגנים ומפיקים צלילים מכלי נגינה מעניינים שאת חלקם אינני מכיר.

ההצגה מתחילה. אל חזית הבמה מגיעים ארבעה גברים יחפים בחצאית אדומה ארוכה, כומתה אדומה, חולצת חקי ואבנט שחור רחב. האסוציאציות שלי נודדות ל'שמלה אדומה ושתי צמות' ול'כפה אדומה' אלא שהשפמים שמפארים את פני הארבעה מסמנים זהות גברית. אם יש כאן רמז לעירוב מִגדרים, לא כל כך הבנתי את מטרתו. לפעמים לוקח להבנה להבשיל מספר ימים אלא שימים אלה כבר עברו ועדיין אני תוהה. מה שלא יהיה – התמונה מאוד מעניינת ואף מסקרנת.

ארבעה סדאם חוסיינים שרים שיר שמערב נפט עם גן עדן ועץ החיים, ג'ורג' בוש – האב והבן, וכן הנחש, היהלום והפחמן היקר מזהב. קצת מבלבל. יותר מידי רמזים שצריכים להתפענח, כך אני מקווה, בהמשך. לתמונה הבאה יש ניחוח לירי – ההצגה עמוסה ברמזים ובדימויים שזורקים אותנו למחוזות אחרים וחזרה למציאות העגומה של סאדם חוסיין הרודף והנרדף ושל הג'ורג'-בּוּשִׁים לדורותיהם במרדפם המשותף אחרי הַפַּחְמָן הַיָקַר מִזָּהָב.

מאוחר יותר מראם החיצוני של הסאדמים אדומי החצאית והכומתה לא ישתנה ובכל זאת הם יהיו ג'ורג' בוש הבן וג'ורג' בוש האב שמשקפיו עבים וכן עומרי? גלעד? עודאי וקוסאי, קרל רוב ודיק צ'ייני ויעברו מאירוע לאירוע תוך דקלום, שירה וקאנון של תנועה שמאחז את העין אם כי לא כל כך הבנתי את משמעותו. הצופים יושבים על כסאות, כריות ומזרונים על משטח הבמה ומרגישים היטב את רקיעות השחקנים שמהוות חלק משמעותי מהחוויה ממש כמו נשיפות מכונת העשן. חוויה מאוד מעניינת שמערבת את כל החושים.

הטקסט מלא ברמזים הומוריסטיים, אני רוצה לצחוק אך הקהל סביבי ממש רציני ויש לי הרגשה שאני האידיוט היחיד שחושב שזה מצחיק. משהו בעורפי אומר שהטקסט אירוני וסטירי – מה קורה פה? כולם כל כך רציניים שאני נבוך בצחקוקים שאני פולט מפעם לפעם. מאוחר יותר יספר לי גיל שגם הוא חווה הרגשה דומה. זוהי פארודיה מטורפת, אבל על מה? ההצגה יורה להרבה כיוונים תרתי משמע, את חלקם מוציאה נלעגים למדי ואת האחרים משעשעים והכל בלשון פיוטית מעוצבת להפליא.

באמצע ההצגה תמונה ובה שיחת טלפון בין סאדם לבין בּוּש שמחליפים קללות מסוגננות. כאן כבר מתחיל הקהל, או לפחות חלקו, להשתכנע שאנחנו בהצגה ממש מצחיקה ונשמעים פרצי צחוק פה ושם, אך גם אלה נרגעים מוקדם מידי לטעמי. הנה דוגמית מדיאלוג הקללות:

סאדם:
בוש:
סאדם:
בוש:
סאדם:
בוש:
סאדם:
בוש:
סאדם:
בוש:
אני זורה פרש על פניך
אני שורף את גופתך בשתן חומצי
אני מפלח בלהב ערוות אלמנותיך
חזירה מיוחמת חופרת ממעיך כמהין
השמש מיידה את נשריי לתכול עיניך
משחית בך ממולאים, מפזר את בשרם
דגלי הניצחון – נטיעות כל תלמידיי
אני דוחף לפיך הפעור את פינך התלוש
אני משתלח בשיגור מעטפות נפץ
כובל אורנג-אוטאן בך גבעות האשכים

… יש עוד הרבה. מסקרן? –
לכו לחוות הצגה מעולה זו שעוסקת במרדף אחר סאדם שהוא בעצם מרדף אחרי הנפט.

בימים אחרי ההצגה עדיין מהדהד בראשי השיר עור לביאות. לא כל כך ברור לי למה, השיר די סתום בעיני אך הביצוע הקצבי ההולם נתקע איכשהו בראשי. אני מחפש במקורות רמז ומוצא שהביטוי קיים רק במקום אחד – במחזה סאדם חוסיין מאת יונתן לוי. כלומר זה איננו ציטוט או רמז למשהו אחר – הביטוי מקורי. נשארתי עם סימן שאלה שאני עדיין מנסה לפצח. הנה השיר במלואו ישירות מהבלוג נקודתיים:

הָבוּ לִי לֵב
הָבוּ לִי אוֹת
הָבוּ לִי עוֹר לְבִיאוֹת
עוֹר לְבִיאוֹת לַהֲלֹם בּוֹ
הֱיֵה הַיַּהֲלוֹם, הֱיֵה הַיַּהֲלוֹם
הָבוּ לִי עֵט
הָבוּ לִי סוֹף
הָבוּ לִי מַשֶּׁהוּ לִכְתֹּב בּוֹ
הָבוּ לִי נֵץ
אֲהָבוּנִי עוֹד
הָבוּ לִי אֵשׁ שֶׁאֶלְגֹּם
עוֹר לְבִיאוֹת לַהֲלֹם בּוֹ
הֱיֵה הַיַּהֲלוֹם, הֱיֵה הַיַּהֲלוֹם

ביציאה מההצגה מוכרים ליברית במחיר חופשי. הטקסט כתוב בעיקרו במתכונת שירית ולכן בחרו לקרוא לספרון הטקסט בשם זה. רכשתי לי ליברית במחיר חופשי – הרי לא חשבתם שאני מצטט את הקללות מזכרוני. מה שחשוב הוא שיש לי עכשיו את כל הטקסט ואני יכול לנסות לפצח אותו בזמני החופשי.

שלושה ימים אחרי שחווינו את ההצגה אנחנו פוגשים בעכו את ליבי שיצאה מההצגה. מסתבר שבהצגה בה היא נכחה הקהל צחק ללא הרף. אז כראה אני בכל זאת הנורמאלי והקהל שסבב אותי בהצגה הראשונה התנהג באופן תמוה משהו – נרגעתי. עכשיו אני זקוק לסיבוב שני ואינני משוכנע שהוא יספיק לי, יש בהצגה כל כך הרבה רמזים שמושכים לכל מיני כיוונים וממש חבל לפספס.

חווית תיאטרון מעולה שמערבת את כל החושים, מעסיקה את המחשבה ומצחיקה בטירוף.

ברשימתי הקודמת – חוויות פסטיבל עכו 2011 כתבתי שיש לי הרגשה ששתיים מבין ההצגות שראיתי בשני הימים שביקרתי בהצגות הפסטיבל חייבות להיות בין הזוכות – סאדם חוסיין היא, מן הסתם, אחת מהן. את חוויותי מההצגה אני רושם אחרי שהפסטיבל הסתיים ואני כבר יודע שההצגה אכן זכתה – כל הכבוד לכל היוצרים. אני מקווה שימצא מקום מתאים להמשיך להעלות את ההצגה גם אחרי הפסטיבל – אני זקוק לריענון.

מחזה ובימוי: יונתן לוי
הפקה וכוריאוגרפיה: נטלי תורג'מן
מוסיקה: יפתח כדן, הראל גל
ע. הפקה: פנינה ריצלר

שחקנים יוצרים:
סער סקלי
ניר שאולוף
אמיר פרג'ון
יונתן לוי 

גילוי נאות מיותר: אני מכיר את ניר שאולוף מאירועי תרבות רבים ויש לי אליו פינה חמה בלב ובבלוג. לאחר שפירסמתי את הרשימה פסטיבל עכו 2011 – הצגות התחרות קיבלתי מניר הודעה בזו הלשון –
ראיתי שכתבת בבלוג על ההצגות שאתה הולך לפקוד בעכו והחסרתי פעימה. היתכן, אחרי מסורת כה ארוכה, שלא תבוא לראות את ההפקה החדשה שלי? אני מדבר על "סדאם חוסיין – מחזה מסתורין" שכתב יונתן לוי. לא כל כך הבנתי מאין צצה ההצגה ואז נודע לי שאני מפספס באופן שיטתי את הצגות עכו 2 שגם הן הצגות תחרות לכל דבר. נחפזתי לפרסם רשימת המשך ובה פירוט
הצגות עכו 2.
אז למה אני טוען שזה גילוי נאות מיותר? משום שהוכחתי לאחרונה לא פעם שאינני משוחד. אירועי תרבות בהם משהו סביב החוויה לא היה לרוחי אינם מוזכרים בתרבות הפנאי גם אם השתתפו בהם מכרים. אינני נוהג ללהג כאן על חוויות שאינני מעוניין לזכור אלא אם כן יש בהתראה שירות לציבור וזה קרה בינתיים רק עם אירועי תיאטרון רפרטוארי. ישנם אפילו מכרים שניסו להשתמש בבלוגי כחרב להשכיר והבהרתי להם בעדינות ובתקיפות שזה לא יקרה גם במחיר אי נעימות שנמוגה עם הזמן. במילים אחרות, אם כתבתי שאהבתי הצגה, חזקה עלי שזה אכן קרה. הצגות פרינג' שלא אהבתי פשוט לא תמצאו כאן.

מודעות פרסומת
Comments are closed, but you can leave a trackback: Trackback URL.
%d בלוגרים אהבו את זה: