בשר גבירותי ורבותי

ליבי ואני רצים מפסטיבל סמולבמה לכיוון צוותא תוך נסיון לחמוק ממסלולים שנחסמו עבור הרצים במרוץ הלילה של נייקי. הם ימשיכו לרוץ ולא יעצרו בצוותא וכך יפסידו את ההצגה בשר גבירותי ורבותי מאת המחזאית שחר פנקס בבימוי שיר גולדברג. מגיעים במועד לתיאטרון ומגלים שעיקר הקהל מורכב מאנשים שקשורים בדרך זו או אחרת לתיאטרון.

הצגת תיאטרון על תיאטרון. על הבמה מסך אדום שתוחם זירת התרחשות עגולה. במהלך ההצגה יפתח ויסגר המסך בוריאציות שונות. התפאורנית שני טור עיצבה תפאורה שיוצרת תפיסת במה מאוד מעניינת.

שמיל שרייבער – השחקן נבו קמחי – המחזאי שבתוך ההצגה נדהם לגלות שכל הקהל ברח מההצגה שלו ונותרו שני צופים שאינם מבינים שמה שהם רואים איננו ההצגה. הקהל האמיתי, אנחנו, רואים הצגה משלנו ובה שני אנשים שהם הקהל של הצגה שאיננה מתקיימת בלית קהל.

השחקנית דינה בליי-שור היא גברת ברבריצ'י – אשת חברה שמנסה לקנות את יוקרתה ברכישת אמן, מחזאי שיפאר את ביתה ואת שמה. לשכנים יש פסנתרן ולכן גם לזוג ברבריצ'י צריך להיות אמן משלהם כסמל לכך שהם תרבותיים. בעלה – השחקן מיכאל כורש – אדון ברבריצ'י העדיף דווקא לקנות ציור לסלון אבל גברת ברבריצ'י החליטה ועכשיו יש להם אמן בבית – מחזאי. שמיל שרייבער חי אצלם כבר שנתיים ואיננו "מספק את הסחורה" לשמהּ נרכש. הוא מעוניין לכתוב מחזה מורכב שאותו הוא הוגה מזה זמן רב בזמן שהברבריצ'ים מעוניינים שיבדר את שכניהם מהר ככל האפשר. מכאן מתגלגלת ההצגה בדרכים מוזרות לכיוונים שונים. רוכשי האמן אינם מרוצים מרכישתם והאמן איננו מקבל את המרחב והזמן לכתיבת יצירת המופת של חייו, מחזה בשם "העין". המחזאי רוצה לכתוב מחזה איכותי אך כולם רוצים הרבה, מהר ובזול.

שמיל שרייבער הוא רכוש הגברת ברבריצ'י ושכיר העט שלה, לכן היא מצפה ממנו לכתוב מחזות לרוחה. היא חייבת להיות אשת חברה תרבותית כדי למחוק את הזיקה שלה למשפחת הקצבים ממנה באה. כולם "מתקנים" למחזאי את כתביו ומנוונים בכח את המחזה שלו למשהו שונה לחלוטין שעונה על ציפיותיהם. בעצם, כל האחרים כותבים באמצעותו מחזה שיכלו לכתוב גם ללא אמן בסביבתם, אך מה שהם צריכים זה אמן שיעניק להם יוקרה תרבותית, הם אינם מעוניינים באמת באמנותו. כולם כקצבים חותכים בבשר המחזה וקוצצים אותו כדי לעצב ממנו מחזה אחר כראות עיניהם. בסופו של דבר ינהגו גם במחזאי כפי שנהגו במחזה. בנסיון להציל את ההשקעה מנסים הברבריצ'ים לסחור באמן שלהם ללא הצלחה. בסוף המחזה הם מוצאים בכל זאת דרך להפיק ממנו תועלת כלשהי.

בתוך זירת המסך האדום שמעצבת את כל חללי ההתרחשות מתקיימים אירועים ששייכים למקומות שונים. השחקנים לובשים לבוש מאוד מיוחד שאיננו מאפיין מקום או זמן מסויים. המעילים עשויים ממעיין שמיכות מעוצבות בהדפסים עשירים שנתפרו מחדש לבגד מחוייט. עיצוב מאוד מעניין של מאור צבר. אני מניח שהעיצוב בא לשדר את סמלי היוקרה של אלה שאינם יודעים בדיוק מהי היוקרה הראוייה להם. אם היה בעיצוב מסר אחר, אני ככל הנראה פספסתי אותו.

ההצגה מעוררת הרבה מאוד מחשבות רקע. הזוג ברבריצ'י עוסק למעשה בסחר בבני אדם כסמל יוקרה ובעצם מחזק את זיקתו לשמו הכל-כך סמלי. האמן הוא השקעה כלכלית בלבד, סמל אצולה. כאשר מסתבר שההשקעה לא הביאה את היוקרה הראוייה, האמן הופך להיות מיותר וכל שנותר הוא לנסות להפיק את המעט שנותר מההשקעה. האמן הוא בסך הכל סחורה שניתנת להמרה. גם המחזה שלו איכותי מידי לאלה שלהם נועד או כפי שאומר אחיה הקצב של הגברת ברבריצ'י "הבשר שלי איכותי, אבל כולם רוצים הרבה ובזול".

תפיסת במה מעניינת, בימוי יצירתי של שיר גולדברג ומשחק מעולה של דינה בליי-שור, מיכאל כורש, נבו קימחי ושאר השחקנים שמחליפים דמויות עם השתלשלות העלילה, מעניקים לנו חוויה מעניינת ומטרידה. הבעייה שההצגה מעלה מוקצנת עד כדי היותה מופרכת ובכל זאת כל הרעיונות שבדרך מציאותיים מאוד, אני נתקלתי בהם אישית ואפילו יותר מפעם אחת.

הצגה עשויה היטב – מעניינת משעשעת ומטרידה, שמציגה מראה מעט עקומה בפני מי שמכיר את מערכת היחסים הסבוכה בין אמנות, מעמד וממון.

בשר, גבירותיי ורבותיי מאת: שחר פנקס בימוי: שיר גולדברג תפאורה: שני טור     תלבושות: מאור צבר תאורה: מרטין עדין מוסיקה מקורית: דניאל סלומון

משתתפים: – דינה בליי-שור – מיכאל כורש – נבו קמחי – שי זביב – סנדרה שונוולד – זאב שמשוני

בשולי הדברים – הגיג פרטי שלי. במהלך ההצגה לא יכולתי שלא להגות בחוויה פרטית מעברי. אין לזה, מן הסתם, שום קשר אל ההצגה.

שנים רבות חלמתי ללמוד צילום ולהפוך את האמנות שהייתה אצלי בחזקת תחביב למקצוע שיפרנס אותי תוך עבודת יצירה אומנותית מהנה. בגיל לא צעיר, לאחר שהתבססתי מעט כלכלית הרשיתי לעצמי ללמוד צילום בלילות במקביל לעבודת היום שלי וכעבור ארבע שנות לימוד פתחתי עם שותפתי ללימודים סטודיו לצילום פרסומת. קיבלנו הזמנת עבודה, אך הלקוח לא היה מעוניין במה שאנחנו הצענו, הוא ידע טוב מאיתנו כיצד צריכים להראות הצילומים. כך היה גם עם השני והשלישי ולאט לאט בשלה בי ההכרה שאינני עוסק באמנות אלא בהמרת רעיונות שטחיים, בלשון עדינה, של לקוחותי לצילומים גרועים. המשכנו לחלום על האמנות שנעשה אך למעשה "סיפקנו ללקוחותינו את הסחורה" שהם רצו. באחד הימים קיבלנו הזמנת עבודה לצילום באולם תצוגת רהיטים ענק שנפתח באזור. לאחר שהלקוח שמע את הצעותינו כיצד נבחר פריט מסויים שיהיה המייצג וכיצד נציג יוקרה על ידי בידוד אותו פריט באמצעות פוקוס סלקטיבי ותאורה יצירתית הוא פסק "אני רוצה את כל אולם התצוגה בתוך הצילום". לא עזרו לנו כל מילות השכנוע, הלקוח קיבל את מה שדרש – צילום איום ונורא שכל אוחז מצלמה יכול היה לצלם בנקל. הודעתי לשותפתי שאינני יכול יותר. פירקתי את הסטודיו למורת רוחה של שותפתי שהייתה עד אז גם חברה טובה. לפחות שנתיים לאחר אותו אירוע לא יכולתי לצלם כלל. הפסקתי גם לבקר בתערוכות צילום, ציור וכל אמנות אחרת למשך תקופה ארוכה. נשאתי איתי הרבה מאוד זמן את תחושת העלבון והגועל על ההשפלה העצמית ועל כך שהוצאתי מתחת ידי עבודות ממש כמו אלה שבזתי להן בעבר. עד כאן הגיג פרטי שאיננו קשור בשום דרך אל ההצגה… אולי.