החוויה שלי בהצגה האריסטוקרטים – הקאמרי בתיאטרון חיפה

clip_image001ביציאה מההצגה עדיין מתנגנת בראשי מנגינת השיר It's Oh So Quiet שאני מכיר בביצוע ביורק. השיר ניטע בראשי בקטע מחול וירטואוזי של יחזקאל לזרוב – קטע שהוא לבדו סיבה טובה לראות את ההצגה. הקטע מופיע בחלקה הראשון של ההצגה, בשנת 1953. אחרי זה קורים על הבמה הרבה מאוד דברים ובכל זאת, בצאתי מההצגה זה מה שמהדהד בראשי. חשבתי שהביצוע של ביורק שאני מכיר משנות ה 90 הוא המקורי ולכן תמהתי מה הוא מחפש ב-1953. נבירה קלה ברשת מגלה לי שהשיר פורסם ב-1951 על ידי בטי האטון.

אם נקלעתם הנה בחיפושיכם אחר ביקורות תיאטרון חשוב לי להבהיר שאני חולק רק חוויות שלי – אינני מבקר. לקבלת עזרה במציאת ביקורות מקצועיות לחצו כאן.

אנחנו מגיעים להצגה במסגרת המנוי שלנו לתיאטרון חיפה. לא בחרנו לראות את ההצגה – קיבלנו אותה בחבילה שנארזה עבורנו על ידי התיאטרון. ההצגות האחרונות שראינו מבית הקאמרי היו מוצלחות, ההצגה הנוכחית היא של עדנה מזי"א וטובי השחקנים משתתפים בה. בנוסף, הבמאי הוא עמרי ניצן. יש בתיאטרון הישראלי קומץ במאים שיכולים לבחור מה יוצג על הבמות ומבין אלה לבחור מה הם רוצים לביים בעצמם. עמרי ניצן הוא המוביל בהם. במילים אחרות, יש סיבה לפתח ציפיות.

המסך נפתח ומאחוריו מתגלה תפאורה מינימליסטית לכאורה. ברקע לוחות ענק שזזים לצדדים על מסילות וחושפים קטעי במה שונים. מעצבת התפאורה, אורנה סמורגונסקי, יצרה עיצוב מאוד מעניין ושילובי התאורה המדהימים של קרן גרנק משלימים יפה את התמונה. תפיסת עיצוב דומה ראינו כבר בהצגה אחרת ממש לאחרונה, כנראה עניין של אופנה.

שאר התפאורה היא סדרת מזודות שמסודרות כל פעם במבנה שמתאים לתמונה הנוכחית. פעם המזוודות הן פודיום נואמים, לאחר מכן הן מסודרות כשולחן וכסאות, וכן בתבנית במה או חופה. השימוש במזוודות עשוי היטב ומשרת את המטרה בצורה מרתקת. כנראה גם כאן יש עניין של אופנות עיצוב, תפיסת עיצוב דומה ראינו כבר בהצגה אחרת ממש לאחרונה. אורנה סמורגונסקי אחראית גם על עיצוב התלבושות שמשקפות היטב את אופי הדמויות בשילוב עם התקופות בהן האירועים מתרחשים.

יש בהצגה האריסטוקרטים מכל וכל – הומוסקסואליות, הומופוביה, הזנחת ילדים, קרייריזם, מרד נעורים, פרוטקשן, אירופאיות, גלותיות, ישראליות אנטי גלותית, גנרל ואשת הגנרל, שר ואשת השר, חתונה כפויה לצרכי מראית עין, קיבוץ כמקום איחסון לילדים, מלחמה… ציונות… כיבוש… מחאה… שואה ומה לא. סטראוטיפים למכביר שיכלו לפרנס שורה של מחזות מרגשים ועשירים בעלילה וברעיונות, או מחזה אחד שנוגע במרחב עצום של רעיונות ואינו מעמיק באף אחד מהם.

כל השחקנים מעולים וכולם מנסים להעניק לדמויותיהם את העומק הנכון בהצגה שבה השטיחות הפלקטית של הדמויות הסטראוטיפיות היא קו מנחה.

האב – גנרל, קרייריסט עם שורשים בשואת אירופה שמנסה את כוחו בפוליטיקה, מזניח את ילדיו לטובת הקריירה. הוא גם הומופוב שחייב להיות צודק ובשום פנים לא יניח לכתם ההומוסקסואליות של אחיו לזהם את תדמיתו הציבורית. גיל פרנק בונה היטב את הדמות ומשחק נהדר את הדמות הפלקטית מעצם הגדרתה. אשתו – האשה היצוגית של הפוליטיקאי – גם היא דמות פלקטית שמגולמת בכישרון רב על ידי לימור גולדשטיין שנאמנותה לסטראוטיפ השטוח גורמת לנו להדביק בדימיוננו את דמותה לדמויות של כמה מנשות מנהיגינו בכל הזמנים עד היום.

יחזקאל לזרוב עושה נפלאות בדמות האח ההומוסקסואל שיצא בגאוה מארון הפרוות ומצליח להעניק מימדים רבים לדמות שיכלה להשאר בקלות פלקט של הסטראוטיפ. יחזקאל לזרוב ברוך הכשרונות מפגין את יכולותיו במעבר בין פאזות שונות של אותה דמות בכשרון שמותיר אותנו לא פעם פעורי פה.

דינה סנדרסון, הבת, עושה קפיצת דרך מדמות הילדה ב-1953 לדמות האשה הצעירה עשרים שנה מאוחר יותר. אשה דעתנית ומרדנית שיודעת לעמוד על עקרונותיה ומציגה דמות מלאה ושלמה בכל מימדיה. דינה סנדרסון מחריגה את דמותה מהסטראוטיפים הנקיים ויוצרת דמות מרגשת וגוררת הזדהות. כמוה גם האח, עידו רוזנברג, שעובר תהפוכות דומות וסימני הזמן ממלאים את דמותו.

הלנה ירלובה מציגה בכשרון ראוי לציון את דמות הנערה ניצולת השואה. דמות עשירת הבעה, מרגשת ומעוררת אמפטיה ושאט נפש לסירוגין שאיננה מניחה לנו להיות אדישים אליה אך גם לא להזדהות איתה.

ההצגה עוברת ביעף בין תקופות, רעיונות, התרחשויות ושינויים בדמויות ואיננה משתהה להעמיק ברעיון מרכזי כלשהו. אם כבר הצלחנו להתחיל להתרגש מניצולת השואה או ממחאת הבת, מיד מעבירים אותנו הלאה למשהו אחר וכך אנו נשארים בסיום ההצגה ללא נושא לחשוב עליו, ללא סגירה וללא בעיה לא פתורה. אפשר לשוב לסדר היום שלנו.

החוויות שמשאירות את רישומן הן התמונות שמבוססות על תנועה. קטע המחול של יחזקאל לזרוב עליו סיפרתי בתחילת הרשימה, תמונת ההכנות לחופה ותמונת החיפוש של הדוד רודי קסמו לי מאוד.

 

מאת: עדנה מזי"א
בימוי: עמרי ניצן
תפאורה: אורנה סמורגונסקי
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוסיקה: יוסי בן נון
תאורה: קרן גרנק

צילומים: ז'ראר אלון

משתתפים:

– יחזקאל לזרוב
– הלנה ירלובה
– דינה סנדרסון
– עידו רוזנברג
– גיל פרנק
– לימור גולדשטיין

– אנטון וילקין
– ליאור חקון
– גדעון כרמל
– מונה מרקוביץ
– אלינור פוגל
– שחר פרץ
– אודי פרסי
– מרינה שויף

תזכורת לאלה שחפצים בביקורות – זה לא כאן. חלק מהמבקרים ה”אמיתיים” יצאו מההצגה עם חוויה שונה לחלוטין משלי אם כי לא מעט שותפים לחוויתי. לקבלת עזרה במציאת ביקורות מקצועיות לחצו כאן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: