סער ים וסער לב

הרהורים על לבד ביחד בעקבות גמר האח הגדול
מאת: ליבי רן

את ההרגשה הזאת שאוחזת בי, כשאני רואה מישהו מוכר (מהתקשורת) ברחוב, ורוצה לפנות אליו ולומר שלום, אני מכירה היטב. אחרי הכל, אני גרה בתל אביב, ונתקלת במצבים כאלה כל הזמן. אף פעם לא חשבתי על המצב ההפוך. על המצב שבו אני אוכל לצפות השכם והערב באדם שאני מכירה, שאם אני רואה אותו ברחוב, לא רק שאני אומרת שלום, אני גם מחבקת ושואלת לשלומו, והוא מחבק בחזרה. בצפייה הזאת הוא-הוא, ואני-אני, אבל אין לי שום גישה אליו, ולו אין גישה אליי. אני יכולה לראות אותו מדבר, אבל עם א/נשים אחרות/ים. אני יכולה לפנות אליו ולברך אותו לשלום, וזה חסר תוחלת בדיוק כמו בכל פעם אחרת שבה אני מדברת אל מסך הטלויזיה שלי.

חשבתי הרבה על חווית ההצצה הזאת לאולפן הרדיו. על הנושא של מה שכתבתי: על עצם ההצצה, ועל היכולת שלה לשנות את מי שמציצים בו. התייחסתי, אם כי לא במודע, גם לעצמי כמציצנית. כמה אני שונאת את עצמי במעמד הזה, ונהנית ממנו בו זמנית.

עכשיו, תארו לעצמכן/ם כמה זה מוזר לגלות, שאותו חבר שהצצתי לו לאולפן הרדיו (בידיעתו, תוך דיאלוג איתו), נכנס מרצונו לבית מלא מצלמות – שגם הוא נכנס לרשימה ההיא שכתבתי – כהשוואה מופרכת למצב שתיארתי. לא העליתי על דעתי גם, כמה המצב שלו, דעותיו ואישיותו יעידו עליי. לא עבר יום מאז שסער נכנס לבית "האח הגדול", שלא שמעתי לפחות ביקורת אחת עליו. נאצות, דברי הלל, אמירות כמו "אנשים כמוהו צריך להרוג", "סבתא שלי חולה עליו", "את בטוחה שהוא לא גיי?", "הוא חרא של בנאדם", "הוא צבוע", "הוא ישכח אותך ואת כל שאר החברים שלו מקודם", "הוא חתיך", "זאת באמת דעתו הפוליטית?", "רגע, את בטוחה-בטוחה שהוא לא גיי?", "איך שהוא יוצא הוא מקבל תוכנית / קמפיין / תפקיד בסרט החדש של אוחובסקי את פוקס", "איזה אידיוט", "שיעבור לעזה", "גם בחיים האמיתיים הוא מדבר ככה, בהתנשאות?", "שנייה – אז מה סגרנו, גיי או לא גיי?".

אני רוצה לברך על זה. למדתי שיעור חשוב. אני משתדלת לא לשנוא את כל מי שאמרו לי דברים מעליבים. לרובן/ם אמרתי: "שים/י שם של חבר/ה שלך במקום השם של החבר הזה שלי, ותשאל/י את אותה השאלה. איך זה מרגיש?" כואב. זה כואב.

אני לא חסינה. זה באמת פוגע.
לאימש'ך צריכים לשלול את האזרחות.
לאבש'ך יש דיבור מתנשא.
אחותך היא חרא של בנאדם.
אחיך צבוע.
אנשים כמו החבר הכי טוב שלך צריך להרוג.
וכולכם וכולכן ביחד תלכו לעזאזל.

אני רוצה להיות בוגרת ולא לשנוא אף אחת ואחד מכן/ם. גם אם סער בחר לשים את עצמו במקום הזה, ובטח לא לגמרי חשב מה זה יעשה לכל העולם.
ההצצה שלי לאולפן הרדיו היתה רחוקה שנות אור מההצצה שלי לבית האולפני בנווה אילן. החיוך הנבוך, האותנטי של סער באולפן ה' של גל"צ התחלף במבט מתריס, כזה שיודע שיש כאן צופים כל הזמן, בכל מקום. יודע שהמיקרופון אף פעם אינו כבוי. המקום שבו נפער השקט של השידור, בין הדיבורים ברדיו, בזמן השירים, נעלם בשידור בערוץ התמיד-מחובר של קשת (כמעט תמיד-מחובר. כשהגיעה שקופית שאמרה שהשידור יתחדש בקרוב, לא רציתי עוד). אפשר היה לשמוע את הנשימות של הדיירות/ים ישנות/ים.

יותר מדי.

אם ברדיו רציתי יותר, בטלוויזיה תמיד רציתי פחות. פחות ופחות. עד הגמר, היה לי קשה לעקוב אחרי הכל. כזאת כמות של אינפורמציה, וריקושטים, ריקושטים על כל משפט, חצי נשימה, הרמת גבה, תנועה רצונית או בלתי רצונית.

הגמר התחיל כצפוי. קודם יצאו מהבית שתי המתמודדות שהיה צפוי שיצאו קודם. נותרו שני פייבוריטים וסער. סער, שעדיין פתוחים עמודים נגדו בפייסבוק. סער, שבגלל היותו מי שהוא, גיליתי שיש אנשים איומים ונוראים מסביבי. אנשים שאין להם יכולת להפריד בין היותם צופים לבין היותם בני אדם. שבשיחה איתי, בידיעה שזה חבר, השתלחו בי כאילו אני הנציגה המקומית שלו. שדרשו ממני תשובות על המעשים שלו, על הדעות שלו, על האמירות שלו. אף אחד לא שאל אותי מה דעתי. איפה אני במשוואה הזאת. במקום מסויים, זה כבר כל כך הכעיס אותי, שנכנסתי לריבים, שבהם כל מטרתי היא להבהיר, אחת ולתמיד, שאני לא צד במשוואה.

אז מה זה, כל ה"אכלו לי, שתו לי" הזה? מה זה, כל ה"אני ואני ואני ואני" הזה? – זו החוויה שלי כאינדיבידואלית. כי עם כל הסולידריות הזאת, אנחנו עדיין אינדיבידואליות/ים. אז לא נתנו לי מספר סידורי משלי, ואי אפשר לסמס לי, אבל חשוב לי לספר איך זה גם מכאן. מהספה שלי. בחוסר אונים, בנסיונות להתנתק, בחוסר הצלחה. להיות מספיק קרובה כדי לשמש שלוחה של סער, ומספיק רחוקה כדי לא ממש לתקשר איתו.

אני מאוד לא אוהבת לחכות לחברות/ים אחרי הצגה שבה הן/ם השתתפו, כדי לחבק ולברך. זה קורה לי הרבה, אני עוסקת בתיאטרון, וכך גם רבים מחבריי. אני לא אוהבת להצטופף ליד כל האנשים היותר חשובים ממני – המשפחה, החברות/ים היותר קרובות/ים, ולצפות לשלוש שניות של חיבוק לחוץ וחיוך עייף. אני אוהבת לדבר, לשמוע ולהישמע. לחבק חזק ועם הרבה כוונה. לאהוב. אני חוששת, שמעכשיו – סער יהיה כל הזמן השחקן הזה, רגע אחרי הירידה מהבמה. רק עכשיו הוא ירד מהבמה הענקית בפריים טיים, אחרי הצגה של שלושה חודשים וחצי, לפני קהל עצום. התור לחיבוק הוא ארוך. אני לא רוצה לעמוד בו. כשיהיה לו זמן לקפה, סער יודע איפה למצוא אותי, לחיבוק חזק עם הרבה כוונה.

בינתיים, אני רק מקווה שהוא יחזור הביתה, לזואי ולחברות/ים, למשפחה ולשפיות, לשעורי הערבית ולמסיבות בסלון, לתזה, להצגות ולתנועה ציבורית. ולהיות אדם, ולא תמונה, איקון, סמל, ייצוג, מספר לסימוס.

הלוואי שהכל יחזור לאיך שהיה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: