בגדי חורף אבא – תיאטרונטו 2012

קהל רב צוֹבֵא על הכניסה לאולם התחתון בתיאטרון הסימטה. נכנסים. יונתן, גיל ואני תופסים את המקומות החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. הציפיות גבוהות, אולי גבוהות מידי. חברו כאן כוחות שכבר הוכיחו את עצמם בעבר בתיאטרון בכלל ובהצגות יחיד בפרט.

imageהמחזאי, משה פרסטר, כתב ושיחק באיש הפלדה משכונת כצנלסון – מחזה שזיכה אותו בפרס הכתיבה בתיאטרונטו 2007. את הבמאית, הדס גלבוע-קריידלמן, הכרתי לראשונה בהצגת היחיד שלה ‘מיכל’ בפסטיבל סמולבמה 5 ולאחר מכן במספר עבודות כתיבה משחק ובימוי. שיתוף הפעולה הפורה בין הבמאית לבין השחקנית המדהימה הילה מצקר-הלוי הביא לנו את המרחב הפנימי המוגן ועוד הצגות שמאוד אהבתי.

יש לי, ככל הנראה, לא מעט שותפים לציפיות הגבוהות. האולם מלא מפה לפה ומתחילים להוסיף בחזית מחצלות ומיני מקומות ישיבה מאולתרים. למרגלותינו מתיישב אסף אשתר, אני נכנס לכוננות לשונית ומצליח לשבץ ארבע טעויות במשפט בן ארבע מילים. אסף אשתר, ששומע כל מילה, מתעלם בחינניות.

ההצגה מתחילה באנימציה שמכינה אותנו לקראת הבאות. מהאנימציה נכנסים אל המלתחה של הבריכה בה אנחנו פוגשים ילדה שמחפשת דרך להתמודד עם גירושי הוריה. הילדה מעבירה בראשה זיכרונות, התלבטויות וחוויות, ומשתפת אותנו במחשבותיה. היא מתכננת בריחה. לא ברור מה מטרת הבריחה. גם לה לא כל כך ברור אם היא רוצה להעניש את הוריה או להתחיל משהו חדש, אך ברור שאיננה רוצה שאימהּ תאשים את אביהּ בכך שלא שמר עליה. לא ברור גם אם היא רוצה להיעלם או להמצא, אך יעד הבריחה שלה הוא בית הסבתא בקרית חיים – הסבתא ללא ספק איננה אשמה במה שקרה להוריה. היא תוהה את מי להאשים – את אמא? את אבא? את עצמה?!?

הסיטואציה מאוד מרגשת ובשום פנים איננה גולשת לעגמומיות, להיפך, יש בהצגה לא מעט רגעים משעשעים. השחקנית הילה מצקר-הלוי היא ילדה. ילדה מבולבלת שמנסה להחליט אך איננה בטוחה בהחלטותיה. תוכניותיה מדוייקות לפרטיהן אך למרות ההחלטיות והדיוק היא מאוד מהוססת כשהיא חותרת להגיע למימוש.

שם ההצגה – בגדי חורף אבא – קולע היטב לנקודת שיא בה ברור לילדה שעוד רגע יחול השינוי ממנו היא חוששת יותר מכל. כל עוד חפציו של אבא בבית – זה עדיין ביתו ויש סיכוי שהכל ישוב להיות כשהיה. מרגע שיֵצֵא הארגז המסומן, הבית כבר לא יהיה יותר ביתו של אבא. אבל הארגז עומד לעזוב את הבית והעיסוק בו הופך להיות מרכיב מרכזי בהתנהלותה של הילדה.

ההצגה מוקפדת מכל היבטיה – עיצוב, מוסיקה, תנועה, קצב. התאורה מובילה אותנו בין הזמנים ומצבי הרוח. הקשר ההדוק בין השחקנית הילה מצקר-הלוי לבין הבמאית, הדס גלבוע-קריידלמן, ניכר היטב בתוצאה. רק מחזאי שנותר ילד באיזשהו מקום, כזה שיודע לתהות כילד, להעלב, להאשים את עצמו ולנתח את העולם בעיניים תמימות, יכול לבנות את צורת החשיבה של הילדה כפי שהיא מובעת במחזה. משה פרסטר, המחזאי, כבר הוכיח לנו יכולת זו ב'איש הפלדה משכונת כצנלסון'. אני עדיין זוכר כיצד מתאר הילד את הנסיעה לתל אביב באותה הצגה.

ההצגה נחתמת, כפי שהתחילה, בסרט אנימציה שלתוכו משתלבת הילדה למעין דיאלוג. תפיסת בימוי מאוד מעניינת ששובה אותי.

מחזה מעולה, הצגה מרתקת ומרגשת, עשויה היטב ועונה על כל הציפיות.

מאת: משה פרסטר
בימוי ועריכה: הדס גלבוע-קריידלמן
משחק: הילה מצקר-הלוי
מוסיקה : עדי דויטש

תפאורה ותלבושות: ענת מרוק כפן
עיצוב גרפי: ריקי מוצפי
תאורה: דניה זמר
אנימציה: אוהד חתוכה

לאחר ההשתחוויה, השחקנית מהסה אותנו לרגע לספר לנו שבעשרים במאי ההצגה מתחילה להופיע בקפה תיאטרון של הקאמרי. היא מזמינה אותנו לספר לחברינו, אז הנה סיפרתי. אני ממליץ על ההצגה בחום. קיים סיכוי סביר שגם אני אגיע להצגה – אני רוצה סיבוב נוסף.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: